|
פרשת וירא | הסמינר הראשון בהיסטוריה
פרשת וירא | הסמינר הראשון בהיסטוריה
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
למה הגשמיות של האחר היא הרוחניות שלך?
|
כאשר הגיע הנציב הרומאי טורנוסרופוס, שם רשעים ירקב, לארץ ישראל, הוא נתקל בתופעה חדשנית ומרתקת כמותה לא הכיר: יהודים גומלי חסדים. אמת, גם ברומא נהגו הקיסרים לחלק לאוכלוסייה "לחם ושעשועים" חינם אין כסף, אך הם עשו זאת כדי להשקיט את ההמונים ולזכות בתמיכתם. הרעיון של עזרה לזולת לשם שמים, לא עלה על דעתם ונתפס כרעיון עוועים. אדרבא, לדידם של הרומאים הסדר החברתי הקיים הוא המעולה ביותר. מי שנולד למעמד האצילים, אות וסימן הוא כי עדיו לגדולות. ומאידך, מי שנולד למעמד העבדים, אין כל עניין להוציאו לחופשי. גם מי שנולד כעני, מוטב שיישאר דלפון כל ימי חייו כשם שנולד. כל ניסיון לערער את הסדר-להוציא את העני מדלותו או את הנזקק ממצוקתו-הוא דבר מיותר ואף מזיק. והנה, בהגיע טורנוסרופוס לארץ ישראל פוגש הרומאי תרבות מוזרה המעמידה במרכזה ערך בלתי מוכר של גמילות חסדים. הוא רואה יהודים היוצאים מגדרם כדי לעזור אחד לשני להעמיד את החלש על רגליו, כשכל מטרתם היא נטו לתועלתו של אותו החלש ולא להשגת צורך עצמי אינטרסנטי נלווה. הדבר מעורר בו פליאה וסקרנות. בפעם הבאה שהוא נפגש עם מנהיגם של היהודים, רבי עקיבא, הוא מציג בפניו את תמיהתו: "אם אלוקיכם אוהב את העניים-מפני מה אינו מפרנסם בעצמו?" עונה לו רבי עקיבא: "כדי שניצול אנו בהן מדינה של גהינום". תשובה זו אינה מניחה את דעתו של הרומאי: "אדרבה, אתם מקלקלים בנתינת הצדקה! משל למלך שכעס על עבדו [דהיינו העני] וחבשו בבית האסורים וציווה שלא להאכילו ולא להשקותו, והלך אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך, האם לא יכעס על אותו אדם שהימרה את פיו?" על כך עונה לו רבי עקיבא שבני ישראל נקראים בניו של מקום ולא עבדיו. גם לו יצויר שהמלך ביקש להעניש את בנו הוא לא יכעס על מי שהאכילו בכל זאת (בבא בתרא י, א). בין העני ל"אני" תשובתו הראשונה של רבי עקיבא טעונה הסבר. מדוע בלי מצוות הצדקה לא מסוגל האדם להינצל מדינה של גהינום? מה כל כך מיוחד במצווה זו, עד שהיא נחשבת לאחד משלושת הדברים שעליהם עומד עולמו הרוחני של האדם? בתוך האדם מתגוששים שני כוחות מנוגדים. כוח הנטילה מבקש לבלוע את העולם כולו ותמיד יישאר רעב לעוד. כוח זה נובע מצדו החומרי של האדם. ככל שמתחזק הצד החומרי באדם, כך גוברת תאוות הנטילה שלו, כמו מגנט שככל שהוא גדל כך גוברת עוצמת המשיכה שלו. מסיבה זו "מי שיש לו מנה מבקש מאתיים, ומי שיש בידו מאתיים מבקש ארבע מאות". ככל שיש לאדם יותר, כך חסר לו יותר. כוח הנתינה מבקש להעניק. הוא נובע מצידו הרוחני של האדם, מהנשמה שבקרבו אשר היא "חלק אלוק ממעל". להקב"ה לא חסר דבר. כולו נתינה והטבה. אף הנשמה האלוקית שבאדם כל חפצה בנתינה והטבה. נמצא שככל שמרבה האדם בנטילה, כך הוא מגביר את הצד החומרי שבו. וככל שמרבה הוא בנתינה, הוא מגביר את כוחה והשפעתה של הנשמה. לרומם את הנשמה אלמלא היה חסרון בעולם לא יכול היה האדם לממש את כוח ההטבה שבקרבו והוא היה נותר אבוד בעולם החומרי. זהו "דינה של גהינום" עליו דיבר רבי עקיבא. בגיהינום אין לאדם אפשרות לקיים מצוות ולזכות בצמיחה רוחנית. מי שחי בעולם הזה אך אינו עושה חסד, אינו מסוגל לצמוח רוחנית, והרי הוא דן את עצמו לדינה של גהינום. מציאותם של עניים בעולם חיונית כדי שתהיה לאדם האפשרות להזריח על גשמיותו את אור נשמתו. אברהם אבינו מוותר על קבלת פני שכינה לצורך הכנסת אורחים, משום שגמילות חסדים היא המפתח לדרגה רוחנית גבוהה יותר. אולם, החסד של אברהם ושרה אינו רק גשמי, שכן יכול אדם להיות עני גם ברוחניות. הבאים בצילו של האוהל זכו להכנסת אורחים נעימה ובתוך כך גם הכירו את יסודות האמונה. בקיצור, באוהלם של אברהם ושרה התקיים סמינר 'ערכים' הראשון. זוהי אפוא עומק תשובתו של רבי עקיבא: כאשר יהודי ממלא את חסרונו של הזולת הוא מרומם את עצמו ובתוך כך מרומם גם את זולתו. ספק אם מסוגל היה טורנוסרופוס הרשע לרדת לעומקה של תשובה זו. אבל אתם, הקוראים, בוודאי תבינו...
|
|
|
|