הדבר קרה בערב שבת בעיצומה של פעילות מבצעית בעזה. חיילי הכוח הישראלי התמקמו בתוך דירת מגורים כהכנה לקראת מארב, כשלפתע נפתח לעברם ירי מדויק של צלף אויב. בתוך שניות הפך המקום לתופת בוערת מעלה עשן. החיילים השיבו באש לעבר מקור הירי, אבל בתוך ערפל הקרב גרר הדבר תגובה מצד כוח ישראלי סמוך שחשב כי הירי הכבד הוא מתקפת אויב. התוצאה קרויה בז'רגון הצבאי דו"צ-ירי דו צדדי-כוחותינו על כוחותינו.
בתוך האנדרלמוסיה שהשתררה במקום החלו החיילים בסביבתו של אורי לוי להיפגע בזה אחר זה. הוא זינק לעבר אחד מחבריו הפצועים שכבר היה ללא סימני חיים וניסה לבצע בו החייאה.
"עברה בי המחשבה שאולי עוד כמה דקות כבר לא אהיה", הוא מספר. "אולי אלה הם רגעי חיי האחרונים. אמרתי 'שמע ישראל' והתחלתי לחזק את עצמי במחשבות על זה שאני שליח מצווה ושליח צדקה. הזכרתי לעצמי שיש לי גיס וחבר שלומדים תורה לזכותי. קיבלתי על עצמי קבלה טובה ופתאום פשטה בי ההרגשה שאני אצא מפה בחיים".
חילופי הירי שנמשכו שעות ארוכות גבו מחיר דמים כבד: שני הרוגים הי"ד וארבעה פצועים ה' יחלימם וירפאם. אורי יצא מהאירוע ללא פגע וזה לא היה הסימן היחיד בו חש את יד ההשגחה סוככת עליו.
"איפה שאתה לא מסובב את הראש בלחימה הזאת, אתה רואה השגחה פרטית מובהקת שאין אפשרות להתעלם ממנה", הוא אומר. "לוחם אחד ניצל בנס, אחרי שהקליע שנורה לעברו פגע במכשיר קשר שהיה חגור במקרה לבטנו. החבר הטוב שנהרג בלחימה היה יהודי יקר, לוחם בכל רמ"ח איבריו שהיה חדור במסירות נפש ואהבת ישראל. זה לא במקרה שהוא נפל ממש עם כניסת השבת, הזמן שבו מסתלקים צדיקים מן העולם".
אורי לוי, שאת שירותו הצבאי עשה כקצין בצנחנים, הוקפץ בבוקר שמחת תורה ליחידת מג"ב שהתמקמה ברמלה-לוד כדי למנוע פרעות כפי שאירע במבצע 'שומר חומות'. כעבור כמה שבועות שוחררו לוחמי המילואים. אבל במקום ללכת הביתה החליט לוי להצטרף ליחידת הצנחנים הוותיקה שלו שנכנסה באותם ימים לעזה.
"זו לא הייתה בחירה מובנת מאליה, אבל אני שמח שעשיתי אותה ושלם עם ההחלטה בכל ליבי. השמחה לא נובעת מההשתתפות בלחימה, אלא מכך שהשהות באזורי הקרבות נתנה לי הזדמנות לראות את הפנים היפות של עם ישראל לגווניו השונים. אתה רואה איך יהודי עוזר ליהודי בכל המצבים ובכל הדרכים. פגשתי שם יהודים מכל קצות הקשת והדבר הראשון שבולט לעין זה סבר הפנים היפות: שואלים אותך מה אתה צריך, ואיך אפשר לעזור לך".
"הדבר בולט עוד יותר ברגעי הסכנה, כשאתה רואה את מסירות הנפש של הלוחמים, כפשוטו ממש. ברגע שבו הותקפנו בידי מחבלים, כל כוח שהיה בסביבה חתר להגיע אלינו תחת אש באופן מיידי. וכך גם להפך-כשאחרים בסכנה אנחנו חשים לעזרתם ללא שהות. אנשים לא חושבים על החיים של עצמם, אלא על עם ישראל".
המפגש הקרוב עם הסכנה עורר בו מחשבות רוחניות על מהותו של האדם ותפקידו בחיים.
"תמיד הייתי מחובר למורשת העם היהודי וגאה בה", הוא אומר. "בעבר לא שמרתי שבת, אבל גם כאשר הסתובבתי בחו"ל הקפדתי תמיד לשמור על כשרות. בשנים האחרונות התחלתי להתחבר וללמוד יותר".
ילדותו עברה עליו בקרית מוצקין במשפחה שאינה שומרת מצוות. אחרי שסיים צבא הוא למד הנדסת בניין, טייל בעולם, ועבד תקופה באפריקה. בשנים האחרונות הוא מתגורר בראשון לציון.
את ההחלטה להניח בקביעות תפילין קיבל למרבה האירוניה בעקבות הסערה הציבורית שהתעוררה על רקע הצעת חוק לאסור הצבת דוכני תפילין ברחובות העיר. "אמרתי לעצמי-בתור יהודי שחי במדינת ישראל אף אחד לא יגיד לי לא להניח תפילין. אני אקנה תפילין ואניח אותם כל יום. אפשר לומר שלפחות דבר אחד טוב יצא מהחוק הזה"...
הקשר ליהדות התחזק בעקבות חזרתם של אחותו וגיסו בתשובה. השניים חזרו בתשובה במהלך תקופת הקורונה (סיפורם הובא במדור זה בגיליון 80 פרשת כי תצא תשפ"ד). "הגדרנו את עצמנו כאנשים חכמים ומשכילים בשעה שבעצם אנחנו לא יודעים כלום על היהדות", סיפרה האחות, הגב' יאיר. "מישהי אמרה לי-'את יודעת על יוליוס קיסר יותר ממה שאת יודעת על משה רבנו'. זה צבט לי בלב כי היא צדקה. איך נוכל להעביר לילדינו את היהדות כשאנחנו בעצם כלל לא מכירים אותה?"
אורי לוי הגיע למסקנה דומה ובעקבות כך נרשם לסמינר 'ערכים' שבו נוצר הקשר עם פעיל ערכים הרב אשר זקש. מאז הוא משתתף בהרצאות וחוגי בית המתקיימים בבית גיסו בכרמיאל או סמוך למקום מגוריו. לאחרונה התחיל גם לשמוע הרצאות ושיעורי תורה במהלך נסיעותיו, ולהתפלל מנחה בעבודה.
לא מכבר, בעקבות הסערה שהתעוררה סביב נושא גיוס תלמידי הישיבות, קיבל אורי על עצמו ללמוד בחברותא שבועית קבועה עם גיסו, כחלק ממה שהוא מכנה "מילואים של סייעתא דשמיא". "אם צבא לומדי התורה הסדיר מצוי בסכנה, בקיצוצים ובחשש להצטמצמות,, צריך לתגבר אותו בלומדי תורה במילואים", הוא מסביר. "התורה מכניסה לחיים אנרגיה רוחנית ויישוב הדעת, כך שלא ייתכן לפגוע בצבאה. אני, כרגע, נמצא עוד בתחילת הדרך... נראה לאן עוד אגיע".