על שפת ים סוף, בהיותם מוקפים מכל עבר במדבר והצבא המצרי נושף בעורפם, מתנהל ויכוח בקרב בני ישראל. "ויראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה'. ויאמרו אל משה: המבלי אין קברים במצרים לקחתנו במדבר?! מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים?"
הדברים מעוררים פליאה. האומנם לא יודעים המתלוננים בשל מה הוציאם משה ממצרים? האם זכר התלאות בבית העבדים נמחק מליבם? האם באמת חשבו כי משה הוציאם ממצרים על מנת לקחתם למדבר ותו לא? כלום לא ידעו כי יצאו ממצרים על מנת לקבל את התורה ולהגיע לארץ זבת חלב ודבש?
בעקבות פליאה זו מבאר הרמב"ן, שבקרב יוצאי מצרים היו קבוצות שונות, בעלות השקפות שונות ומנוגדות. היו מי שצעקו אל ה' וביקשו את ישועתו. אלה הם 'בני ישראל' הנמצאים בדרגה רוחנית גבוהה יותר. לעומתם, המתמרמרים על יציאתם ממצרים, היו 'העם', כפי שכתוב בפסוק הבא: "ויאמר משה אל העם, אל תיראו. התייצבו וראו את ישועת ה'". העם הם אלה שאמונתם רופפת, ובכל עת משבר מבטם נודד חזרה לארץ מצרים.
שתי קבוצות
חלוקה זו בין 'העם' ל'בני ישראל', עוברת כחוט השני לכל אורך הפרשה. בתחילת הפרשה נאמר "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים, פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". הספורנו מבאר, שדרך ארץ פלישתים היא הדרך הראשית המוליכה למצרים, ועל כן יש בה תנועה ערה של עוברים ושבים.
הללו יעבירו את הבשורה כי פרעה וצבאו מתארגנים למרדף אחריהם. 'העם' מלא פחד, עד כדי כך שדי בעצם השמועה שהמצרים רודפים אחריהם כדי לערער אותם לחלוטין. לעומתם, "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" - בגבורה ובחוזק יד.
ההבדל בין הקבוצות בא לידי ביטוי גם לאחר קריעת ים סוף. נאמר בפסוק: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". רק עתה, לאחר שראו את גופות המשעבדים מוטלות על החוף, הגיע גם 'העם' לדרגת אמונה בה' ובמשה עבדו.
צא מן התיבה
חז"ל מתארים את חילוקי הדעות בתוך מחנה ישראל בטרם נקרע הים. "רבי מאיר אומר: היו השבטים מתנצחים ביניהם. זה אומר: "אני יורד תחילה", וזה אומר: אני יורד תחילה". מתוך שהיו עומדין וצווחין קפץ שבטו של בנימין לים תחילה, לפיכך נעשה בעל אכסניא לשכינה [שנבנה בית המקדש בחלקו]. אמר לו רבי יהודה: לא כך היה הדבר, אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר אומר: "אין אני יורד". קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו, לפיכך זכה למלוכה" (סוטה לו, עא).
בניגוד לרבי יהודה, הסבור שאף שבט לא העז לקפוץ, שיטת רבי מאיר היא לכאורה הפוכה, שכל השבטים בקשו לקפוץ. אך אם כן, למה באמת לא קפצו? והרי הים גדול ורחב ידיים ויש בו מקום לכולם...
מבאר רבי יאשיה פינטו (רי"ף) זצ"ל, תלמידו של רבי חיים ויטאל, ורבם של יהודי דמשק לפני כארבע מאות שנה, כי אומנם כן, אליבא דרבי מאיר כל השבטים אמרו שהם מבקשים לקפוץ, אבל רק שבט אחד עשה זאת בפועל... קל לדבר ולהשמיע הכרזות רבות רושם. לעשות – קשה יותר.
לפקוח את הלב
היה מקום לחשוב שאחרי שהים נבקע וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, יתחלפו הנרגנות והקטנוניות בגדלות הלב ורוחב הדעת, אך לא כך אירע.
המדרש שואל: מלשון הכתוב (תהילים קו) "וימרו על ים, בים סוף", משמע שהיו שני מעשי מרי. מה פשר הדבר? אלא, "מרי ראשון שלא היו רוצים לירד אילולא שקפץ שבט יהודה תחילה. ואחרי שכבר ירדו עדיין היו רוגנים ואומרים זה לזה: "במצרים – טיט, ובים – טיט; במצרים – חומר ולבנים, ובים – חומר מים רבים" (שמות רבא כד).
לא יאומן כי יסופר! זה עתה ראו ניסים גלויים שלא היה דוגמתם. אחרי שכבר חשבו שאפסה תקוותם, נבקע הים לפניהם, והצבא המצרי ירד כאבן למצולה. האויב הנורא מוגר סופית וסכנת השעבוד חלפה לצמיתות. ומה מעסיק אותם ברגעים הגדולים הללו? מדוע נדבק בוץ למנעליהם, ולמה אין קרקעית הים מיובשת כהלכה...
כלום תעלה על הדעת קטנוניות כזאת? היתכן שבמקום אושר צרוף על נס ההצלה, יהיה ראשם טמון בתוך ה... בוץ?
והתשובה היא: אכן כן. יכול אדם להיות עד למחזות המדהימים ביותר, לחוות את הישועות המופלאות ביותר, אך אם לא עבד לתקן את עצמו, יישאר קטן כשהיה. יכול הקב"ה לקרוע לאדם את הים, אבל רק האדם יכול להוציא את עצמו מתוך הבוץ. רק אם יביט על המציאות בעיני האמונה הוא יהיה מסוגל להתעלות, להתפעל, ולהבין את גודל השעה.