דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי

(כה’, ב’)

זו הפעם הראשונה בה "מבקש" הבורא.

ועל כן מטבע הלשון "ויקחו", ולא "ויתנו", מעורר תמיהה. שהיה ראוי יותר לומר "ויתנו לי". מדוע "ויקחו" שמשמעותו שאדם נוטל לעצמו?

אכן התשובה מונחת במבט האומר, כי כל העולם הזה, החולף והארעי, תפקידו אחד! להשתמש בו לעשות רצון הבורא, נותן החיים והחומר.

טבעו של אדם שהוא רואה בעולם מקום של קבע, לנצח, אף כי ברור לו שמעבר למאה ועשרים שנה לא יחיה, ויותיר אחריו כל אשר אסף והשיג בכל ימי חייו.

כלשון הזוהר (פרשת נשא קכו') "אדם אזיל (הולך) בהאי עלמא (בעולם הזה) וסבר (חושב) דדיליה לדור דור (חושב שהוא שלו לכל הדורות)".

אם כן, מה תפקיד ותכלית הרכוש אשר לו? תשובת התורה ברורה: עשה באמצעות הרכוש רצון בוראך, כלומר מצוות ומעשים טובים. אזי כל מה שתעשה, שלך יהיה לנצח. גם לאחר פטירתו, ילווהו אותם מעשים טובים שעשה ועזר לזולת. הם יהיו שלו.

הנותן - הוא המקבל.

ומכאן מדויק לשון הפסוק - אלו אשר יתנו לבנין המשכן, בעצם יזכו בתרומה זו לעצמם במירב האפשרי. הם "יקחו" את התרומה עמם לנצח.

אך תנאי מונח כאן "לי" - לשמי, שהנתינה תהיה מתוך רצון זך ונקי לקיים מצות הבורא, ולא לזכות לכבוד ולהאדיר את שם הנותן.

לכן מנו חכמים נתינת צדקה בסתר למעלה עליונה בצדקה. כלומר - הנותן אינו יודע למי הגיע הכסף שנתן ולכן לא יצפה לתודה והערכה, והמקבל אינו יודע ממי קיבל, ולא יבוש ממנו. ובכך יגלה הנותן כי כוונתו טהורה.

עם ישראל מצטיין במידה זו של חסד, עזרה לזולת בכל מצב ובכל זמן. והמתחנך לכך, הופך את הנתינה (בכל צורה) לחלק מחייו, הוא יראה בה חסד ולא "פראייריות".

שלושה סימנים באומה זו: רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים.

הבו גודל לחברה שאלו ערכיה!

(מתוך הספר עלי ברוש)