וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד

(כז', כ')

פרשתנו פותחת במצות הכנת השמן למנורה.

השמן חייב להיות שמן זית זך. כלומר, נקי וללא שמרים. וצורת עשייתו - הטיפה הראשונה הזבה מן הזית היא הכשרה להדלקה, ואילו מיתר השמן ניתן להשתמש רק למנחות, אך לא למנורה. שכן על השמן להיות זך נקי וצלול, ללא שמרים או פסולת אחרת.

דורשי רשומות למדו מכאן את היחס למנורה המסמלת את התורה. כנאמר: "כי נר מצוה ותורה אור", וכן נאמר: "הרוצה להחכים ידרים" שהמנורה סמל החכמה, נמצאת בצד דרום של המקדש. ובכדי שאורה של המנורה יעלה - יש להכינה בצורה הטובה ביותר, עליה להיות זכה ונקיה מכל תערובת של מידות רעות.

השולחן לעומתה - מסמל את הגשמיות והחומריות של העולם. גם הוא כמובן צריך להיות מכוון ומתוכנן לצורך החלק הרוחני, אך כאן אין הקפדה כמו במנורה, כאן השמן יכול להיות עבה ושמרים מהלכים בו.

השמן שניתן במנורה, היה בכמות המספקת לבעירה מערב עד בוקר. אך הנר המערבי למרות שנתנו בו את אותה מידת שמן שנתנו בשאר הנרות, דלק מערב עד ערב. כלומר, היה בכל יום "נס חנוכה" גלוי, כאשר הנר המערבי לא כבה כשאר הנרות. למרות שכמות השמן בכל הנרות היתה שווה והם כבו. ועל כן נקרא המשכן "משכן העדות" - מלשון עֵד - עדות לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל.

כאמור, היה הנר מעל לחוקי וכללי הטבע, וכך היא גם כן דרכה של תורה - קיומה, לימודה, ואהבתה, יום ולילה לא ישבותו.

אף היא עדות לכל באי עולם - בבחירת עם ישראל, והמשך קיומו לנצח מעל לכל כללי הטבע.

(מתוך הספר עלי ברוש)