אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה (לח', כא')

כפל המילים בתחילת הפרשה גילה בפנינו יסוד נפלא.

חכמינו העניקו למילה מִשְׁכַּן ניקוד שונה ומשמעות שונה - משכּוֹן מלשון ערבון, ואמרו כי המשכן התמשכן פעמיים בגלל עוונותיהם של ישראל.

הימצאות משכן ה' בתוך עם ישראל, הינה מעלה גדולה ומיוחדת, המאצילה על העם שפע רוחני. מעין "כור אטומי" רוחני, המזין ומזרים לעם כח ועוצמה רוחנית ללא הפסק. וכמובן שפע גשמי שמיימי: בבריאות, פרנסה ומעמד בין אומות העולם.

אבל מציאות מיוחדת ומבורכת זו, מותנית בשמירה וקיום המצוות וההנחיות. והיתה התורה צופה מראש, כי ברבות הימים כאשר העם לא ילך בדרך שהתווה לו הבורא, הוא ייענש ותלקח ממנו המעלה והגדולה המיוחדת הזו.

וביארו חכמים את העניין:

נאמר בתהילים: "מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹקִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים" (עט', א'). שואל על כך המדרש (איכה רבה ד'): מדוע מתחיל הפרק ב"מזמור לאסף"? היה צריך לכתוב "קינה לאסף", שהרי מפורטת כאן מפלתן וכשלונן של ישראל?

והתשובה: אמר אסף שירה, על שהקב"ה העניש את העם, בכך ששפך חמתו-עונשו על העצים והאבנים. כלומר, העונש בא על עמנו פעמיים בחורבן שני בתי המקדש, שהיו בתורת משכון על חובם של ישראל לאביהם שבשמים. במקום שיאבד העם בעוונותיו, נפלו בתי המקדש ביד אויבינו וחרבו, ובעונש זה ניתנה לעם היכולת להמשיך ולהתקיים, שאלמלי כן היה העונש בגופם, וחלילה לא היתה לעם תקומה.

אדם הלווה מחבירו ונותן משכון בטחון על החזר ההלוואה - אם בהגיע מועד הפרעון אין בידו לפרוע, והמלווה חולט את המשכון שערכו פחות מהרבה מערך ההלוואה - הרי זה חסד עצום.

כי עונש הגלות ניתן בדקדוק נמרץ, בהתאם לכוחו של העם ויכולתו להתרגל למצבו החדש.

בידינו הדבר להקים ולזכות לבניין הבית במהרה, שכן אם ניטיב מעשינו, נשוב ונקבל את המשכון שניטל מעִמנו.

(מתוך הספר עלי ברוש)