וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה (א', א')
מנהג נאה נהגו בכל בתי החינוך: כאשר מתחילים ללמוד עם הילדים את החומש - מתחילים בפרשתנו, פרשת ויקרא.

מקור המנהג בלשון המדרש (תנחומא צו, יד') "אמר רבי אסיא: למה הם מתחילים, התינוקות של בית רבן, ללמוד בספר ויקרא? אלא מפני שכל הקרבנות כתובים בו, ומפני שהם טהורים עד עכשיו, ואינם יודעים מהו טעם חטא ועון. לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא - שיהו מתחילין תחלה בסדר הקרבנות. יבואו טהורים ויתעסקו במעשה טהורים".

למדנו כאן סוד מסודות התורה. שהרי שאלת רבי אסיא אכן טעונה תשובה. ההגיון אומר כי כאשר מתחילים ללמוד עם הילדים, יש להתחיל בפרשיות החסד של אברהם אבינו, או בסיפורי האמת של יעקב - אלו דברים שבגילם יכולים ומסוגלים להבין. מה יתן לנו ללמוד עמהם קרבנות, והרי אין להם כלל מושג על מה מדברים? וכי אין "חומר" אחר קל יותר ומובן יותר?

תשובת המדרש מפתיעה: "יבואו טהורים שאין בהם חטא ולא טעמו טעם חטא, ויעסקו בטהרות", כלומר, למדנו שאין תורה כשאר חכמות - שכל עניינם הוא השכל, ומהות האדם אינה מושפעת מהם. לימוד התורה, אינו דבר שהשכל וההגיון הם העיקר. אלא סגולה וכח רוחני יש לה לתורה, לקדש את האדם המטהר לבו ומחשבתו. ועל כן, בהיות התינוקות טהורים שעדיין לא טעמו חטא, ואינם משתוקקים ומתאווים לו כי אינם מכירים אותו - דברי הטהרה והקדושה הטמונים בתורה יתאחדו ויתמזגו עמהם. לבם הטהור, מסוגל לקלוט ולספוג את הקדושה הנובעת מדיני הקרבנות, שהם מקור טהרתן של ישראל.

מתאימים הדברים לדברי הגמרא, כי העולם מתקיים בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן. על כך שאל רב פפא את אביי (שבת קיט':) "ומה עם התורה שלי ושלך?" ענה לו אביי: "אינו דומה הבל פה שיש בו חטא (שלנו), להבל פה שאין בו חטא (של התינוקות)". אף שהם היו מגדולי החכמים, וכמובן ידעו והבינו הרבה יותר מהתינוקות. כי הטהרה, הקדושה וזוך הלב, הם הכלים להבנת התורה. להליכה בדרכיה ולהתעלות במעלותיה.

מכאן למדנו, עד כמה סגולות קדושה והארה עליונה, גנוזים ב"תורת ה' תמימה משיבת נפש".
(מתוך הספר עלי ברוש)