דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר
(יב', ב')

לאחר שבפרשה הקודמת נצטווינו על תורת בעלי החיים - אלה הטהורים ומותרים באכילה, ואלה הטמאים ואסורים באכילה. באות פרשיות תזריע ומצורע, ועוסקות בתורת האדם. הפרשות מלמדות את תורת היולדת, דיני הנגעים שבאים על האדם ומשמעותם הרוחנית, ועוד.

נאמר בתחילת הפרשה "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה" וגו'. שואל המדרש (ויקרא רבה, יד', א') מדוע נשנתה (נאמרה) פרשת האדם לבסוף? והרי הוא סיבת הבריאה כולה? היה ראוי לכתוב את הדינים התלויים בו בתחילת הספר. ומשיב "אמר רבי שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף כך תורתו אחר בהמה חיה ועוף".

וכן מצאנו בדברי חז"ל (סנהדרין לח'.) שהרי כל בעלי החיים נועדו לשרת ולשמש את האדם, אם כן מדוע לא קדמה בריאת האדם לשאר בעלי החיים? וכך אמרו "אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? שאם תזוח דעתו עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית".

ביאור עומק דבריהם:
כאשר אנו מתבוננים בבעלי החיים, אנו מוצאים בהם כוחות ויכולות שאין לאדם. הוא אינו יכול לרוץ במהירות של סוס או צבי. אינו יכול לשאת משא כשור או פרה. אין לו ראיה חדה ומרחיקה כשל נשר. ולא חוש ריח או שמיעה ככלב.

כל בעלי החיים, קיבלו כוחות ויכולות שבהם הם עולים על האדם. אך האדם - קבל את הדעת והנשמה. שבהן בלבד עולה הוא עליהם והיא מעלתו הגדולה.

כאשר האדם מתגאה - דעתו מסתלקת. וכשמאבד את דעתו ותבונתו, עומד הוא מול בעל החיים ערום ממעלות. ולכן "יתוש קדמך" - שהרי גם אצל היתוש ישנם פעולות שאין בכח וביכולת האדם לעשות.
האדם הוא הדעת והנשמה. וכאשר שתי תכונות הללו חסרות לו - אזי הוא עוד פחות מבעלי החיים הפשוטים.
וכך אומר התנא (אבות ה', כ') "הֱוֵי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי". אבל מדוע? מהי התכלית? - "לעשות רצון אביך שבשמים".

יש בך את התכונות של כל בעלי החיים. אבל בהיותך בעל דעת ונשמה - נצל אותן לעשות רצון אביך שבשמים.

זוהי התכלית של מעלתך, אדם.

(מתוך הספר עלי ברוש)