מכונית כסופה עצרה ליד חנות התכשיטים, ונהג במדים פתח את דלתה. מן המכונית יצאה אשה הדורה בלבושה כאחת הגבירות. אחר כבוד הוכנסה הגברת ההדורה אל החנות פנימה, וכמעשה אדנות הורתה באצבעה ימין ושמאל את אשר נשא חן בעיניה. צמיד ליד ימין וליד שמאל, שרשרת מעודנת וענק משובץ יהלומים, עגילים וסיכות זהב עשויות ביד אומנת, כל אלה הובאו בידי המשרתים אל השולחן אשר לפניה.

המוכר עומד ומסכם לעצמו את החשבון המסתכם במאות אלפי דולרים. "המחיר אינו משנה", אומרת היא כלאחר יד, "רוכשת אני את התכשיטים לקראת יום הולדתי הקרוב". בעלי הוא אחד הפרופסורים המפורסמים בעיר, הוא ישלם ככל אשר יושת עליו. אולם תחילה, הואל נא לבוא עמי במכוניתי אל ביתי, שם אציג בפני בעלי את התכשיטים, והוא ישלם את מלוא הסכום".

המוכר ממהר להזעיק את בעל החנות למשמע הבקשה המוזרה. בעל החנות מגיח ממשרדו המהודר כולו אומר חשיבות. למשמע הבקשה רוצה הוא לסרב בו במקום, אולם סכום הקנייה המרצד מול עיניו אינו מותיר בלבו ספקות כלשהם, והוא ממהר בעקבות הגברת אל מכוניתה ההדורה.

כעבור דקות נסיעה לא ארוכות עצרה המכונית בחניה שלפני בית הדור באזור המגורים של העשירון העליון. שמו של הפרופסור, כפי שאמרה האשה, התנוסס על שלט נחושת ממורק בחזית הבית, וריח הכסף כבר עלה באפו של הסוחר. הם עלו במדרגות השיש המעוצבות להפליא. לאחר צלצול קצר בפעמון נפתחה דלת על ידי משרת. "הבאתי עמי את הסוחר", אמרה האשה. המשרת קד קידה קלה, פתח בפניהם את הדלת לרווחה והניח להם להיכנס פנימה. הם פסעו על המרבדים הרכים. האשה הנחתה אותו אל הטרקלין והורתה לו לשבת ולהמתין, בעוד היא נוטלת עמה את התכשיטים כדי להראותם לבעלה ולהביא את ההמחאה.

בתחילה ישב הסוחר וסקר ממקום מושבו את חפצי האמנות הרבים הממלאים את הטרקלין המפואר, אולם כעבור חמש דקות פגה סבלנותו. הוא החל לנוע על פני הטרקלין, כשהוא סוקר מקרוב את חפצי הנוי. שקוע היה במראה עיניו, כשלפתע צלצל האורלוגין וגילה לו כי כבר עברו עשרים דקות תמימות מאז נכנס אל הטרקלין, והאשה טרם שבה. כמה זמן נמשכת כתיבת המחאה? עלתה במוחו השאלה. אולי עסוק הוא הפרופסור העשיר, עלתה לה במוחו התשובה. אולם כשנקפו ועברו הדקות והצטרפו לכמעט שעה תמימה של המתנה, איבד את סבלנותו ובצעדים מהוססים יצא את הטרקלין לברר את סיבת העיכוב. "שמא תאמר לי היכן מצוי הפרופסור?" שאל את המשרת הראשון שנקרה בדרכו. "הנה כאן, בקצה הפרוזדור", הורה לו המשרת באצבעו וליווהו אל פתח חדרו של הפרופסור. לאחר נקישה קלה על הדלת הוזמן פנימה. הוא פתח את הדלת ולעיניו נגלה איש קשיש יושב על כיסא גבוה מאחורי מכתבה מהודרת מעץ מהגוני. הלה הורה לו בידו להיכנס.

"האם כבודו הוא הפרופסור?" שאל הסוחר.

"כן, אני הוא, שב נא בבקשה", השיב הפרופסור והורה בידו על הכיסא שמולו.

"אבל... היכן נעלמה האשה?" גמגם הסוחר בשאלה, בנימה שחרדה לא מעטה היתה נסוכה בה.

"אל נא תדאג, הכל בסדר, האשה הסבירה לי את כל העניין, שב נא ונשוחח..." השיב הפרופסור בנימה מרגיעה.

עתה כבר התבלבל הסוחר לגמרי. לך ותבין עולמם של פרופסורים, אמר בלבו. ובקול אמר: "על מה יש לשוחח, הלא הכול ברור. אני הוא הסוחר, והחשבון ידוע: שלוש מאות ארבעים וחמישה אלף דולרים, זהו הסכום המגיע לי בעבור התכשיטים, ועוד שעת עבודה על זמן ההמתנה שהמתנתי".

הפרופסור חייך חיוך קל כמי שמבין אל ליבו של הסוחר: "כן, יודע אני. שב נא וספר לי איך כל זה התחיל..." ביקש ברוגע.

כעת כבר היה הסוחר מבולבל לגמרי: "איך התחיל מה??? מה פירוש איך התחיל? אני פתחתי את חנותי הראשונה לפני כשלושים שנה באזור צר וצפוף, ומאז התרחבתי והרחבתי את מעגל לקוחותי. והנה היום הגיעה האשה אל חנותי..."

הפרופסור קטע את דבריו: "התכוונתי לשאול איך התחיל השיגעון הזה שלך. האשה סיפרה לי הכול. אל לך לחשוש, היה נא גלוי לב כלפי. כידוע לך, מומחה אני למחלות נפש וביכולתי לטפל בבעייתך. האשה היתה כאן הבוקר וסיפרה כי זה זמן רב שמישהו המתחזה לסוחר גדול לתכשיטים ולאבני חן מציק לה בתואנה כי היא חייבת לו סכום עתק על תכשיטים שרכשה ממנו, כביכול. ביקשתי ממנה כי תביא אותו אלי. והנה, הצליחה האשה להביאך אלי... הו, מה קרה? מדוע נפלת מכיסאך? התעורר נא, הצילו! מים!"

הדלת נפתחה בבהלה בידי המשרת, שראה את הסוחר ההדור שוכב על המרבד חסר הכרה...

* * *