איש חסיד היה, בלי מזון ובלי מחיה, ואין בגד ללבוש ובבית בנים חמישה. אמרה לו האשה: "חוזה בכוכבים בא לעיר, לך נא אליו ושמע מה יהיה מזלך". בלית ברירה נטל את מעילו הבלה ובכיסו טבעת זהב שנשארה לאשתו, זכר לימים הטובים.

בדחילו וברחימו נעמד לפני אותו, שחוזה שמו, הוציא את טבעת הזהב מכיסו, גמגם ואמר: "שמא יגלה מר, מה מזל יש לי בכוכבי השמים"... הלה מגלגל עיניו, מבליע אנחה תחת שפמו ולוחש לאוזנו: "לו תשמע לקול מזלך הדורך בשמי הרקיע, היה גנב". דממה בחדר... "כך, ג-נ-ב אתה אומר לעשותני", ויצא בטריקה מן החדר, כשליבו סוער בקרבו.

אך נכנס אל ביתו, קידמתו האשה באוזן כרויה לשמוע מה יש בפיו. מבקש הוא לשתוק, אך אין הוא יכול לעמוד בהפצרותיה. לוחש הוא לאוזנה, שחלילה לא ישמעו הזאטוטים... "ג-נ-ב אמרת?!" נרתעת היא לאחוריה, "לא יקום ולא יהיה!"

עברו ימים מספר, הילדים זועקים לפת לחם, והאשה אובדת עצות. ניגשת אל בעלה, כשהיא רועדת ומגמגמת שברי מילים: "שמא אך הפעם הזאת תנסה את מזלך". "הנשתבשה בינתך?! אני אהיה גנב? לא יקום ולא יהיה!" "ראה נא, הילדים רעבים לפת לחם, למה תתאכזר על אומללים אלו. קח בהקפה רק כיכר לחם, ולכשישתפר מזלך, תחזירו".

יצא באישון ליל, קרב אל חנות המזון הסמוכה. התקרב הוא אל הדלת, והנה היא פתוחה. אכן, מזל של גנב! נכנס אל החנות ונטל את הכיכר הנוקשה ביותר. חפץ הוא להמעיט בחומרת מעשיו. על דף קטן רשם: "חנווני יקר, באנו עד פת לחם, לא נטלתי אלא כיכר. כשיהיה בידי, אשיב עד הפרוטה האחרונה. סליחה".

רועד כולו שב לביתו והחלטה נחושה בליבו - לא לשוב על מעשהו. אך כיכר לחם אחת אינה מספקת אלא לימים ספורים, גם כאשר נחתכו הפרוסות הדק היטב. שוב האשה דופקת על מצפונו. שוב מוצא הוא את עצמו באישון ליל ברחובה של עיר, והפעם בחנות אחרת, מטעמי מצפון. שוב היה הכול פתוח לרווחה, כאילו מצפים לבואו. לא הסתפק בכיכר לחם, וכי אין שיני ילדיו ראויות להלבנה בגבינה לבנה? הפעם נטל ביד רחבה, לא שכח לכתוב פתק, ושב לביתו, כבר רועד פחות...

מכיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר. נהג לו מנהג של קבע, והיה נע מחנות לחנות ונוטל ביד רחבה את כל צורכי ביתו. ואכן, דרך מזלו. הלך האיש הלוך וגדול, וצבר נכסים ככל אשר ראו עיניו. הפך לראשם של מפירי החוק בעירו, והיה שמו הולך למרחוק, וריחו אינו נודף, שכן בר-מזל הוא.

ויהי היום, וסרח שומר מבית המלך, בידו מפות מדויקות של כל אוצרות הארמון. נדבר עם חבר גנבים. יחדיו ביקשו לטכס עצה כיצד יבואו אל הבית פנימה. הן משמר המלך על משמרתו עומד, ומי הוא הכסיל שיהין להסתכן. הם הביאו את אותו 'בר-מזל', הציגו בפניו את המפות והתוו בפניו דרך פעולה.

בחצי הלילה ניגש הבר מזל אל ארמונו של המלך, ובלא להתבונן ימין ושמאל, חלף על מפתן המשמר. תנומה עמוקה תקפה את כולם. הוא פסע לפי המפות, בא אל חדרי האוצרות, נטל ככל שיכול, חזר אל חבריו הממתינים, הניח בידיהם, וחוזר חלילה.

למחרת, בהלה בארמון. האוצרות הריקים זעקו לקלונה של המלוכה. המלך טיכס עצה ונמלך ביועציו. פרסם מודעות בראש חוצות: "הגנב מוזמן אל הארמון. מאום לא יארע לו, המלך חפץ להכירו". ראה הבר מזל את המודעות, וללא כל פקפוק רץ לבוא על 'שכרו'. אך בא אל הארמון, נטלוהו והושיבוהו אחר כבוד בבית המשמר, ונפסק דינו להימסר לתליין, להתנוסס בראש חוצות, למען ישמעו ויראו מהו 'מזל'.

בהגיע יום ביצוע הדין, הצעידו אותו אל הכיכר. נזכר כיצד החל לשלוח יד בגנבה, וה'מזל' האיר לו פנים... הגיע אל מול עמוד התלייה, והנה הבחין בדמות מוכרת, שק גדול על גבה. פתח את פיו בזעקה: "גזלן, רמאי, שודד, את כל חיי הרסת..." היה זה החוזה בכוכבים שפתח לפניו את מזלו. והלה מחייך חיוך לאיד, מורה באצבעו על השק הכבד: "הידעת מה יש בשקי? בנעלי הבלות הוא מלא. רץ אני לפניך לפתוח כל דלת, לשחד כל שוטר. הלחינם 'בר מזל' אתה. סוף סוף זכיתי להגשים את חלומי לראותך על עמוד התלייה"...