מה שאירע לאבות תרם לא מעט לעיצוב דורות העתיד של עם ישראל. מעשיהם של האבות חרגו מתחומם הפרטי, והיתה בו זריעה, שפירותיה יצמחו ברבות הימים. מעשי האבות הם התכנית שתבוצע במרוצת דברי ימי ישראל.

אברהם אבינו חפר ומצא בארות מים. בארותיו של אברהם נאטמו בידי הפלישתים (בראשית כ"א, כ"ה-ל'). יצחק אבינו (שם כ"ו, ט"ו-כ"ב) שב וכרה אותן שנית, אך מריבות חוזרות ונשנות עם הפלישתים ניטשו אודות הבעלות על בארות אלו.

מלבד שלושת הבארות שנקבו בשמות: עשק, שטנה ורחובות, חפר יצחק אבינו בארות נוספות, כאמור (כ"ו, י"ח): "וישב יצחק ויחפור את בארות המים". חכמי המדרש (בראשית רבה ס"ד, ח'), נחלקו כמה בארות נחפרו: "כמה בארות חפר אבינו יצחק בבאר שבע? רבי יהודה אמר: ארבע, כנגד כן נעשו בניו ארבעה דגלים במדבר. ורבנן אמרי: חמש, כנגד חמשה ספרי תורה" (במדבר רבה ב', ג'). חפירת בארות מתבצעת על ידי הסטת העפר והוצאתו עד שמגיעים למקורות המים. בחפירת הבארות על ידי אבותינו נחשפו מקורות קדושה עבור צאצאיהם. מה שנראה כחפירת באר למציאת מים, מתגלה כקידוח לעומק ההוויה למען בנין בתי המקדש בעתיד.

הרמב"ן מבאר שהבארות של יצחק, הראשונה והשניה, רומזות לבתי המקדש הראשון והשני. על בארות אלו ניהלו הפלישתים את מלחמתם. הם חפצו לאטום אותן ולאבד את זכרן מן העולם. ואכן, בית המקדש הראשון והשני חרבו.

בסיפור הבארות קיימים עידוד ונחמה לבני הדורות הבאים, שגם בראותם שבית ראשון ובית שני חרבו, אל להם ליפול ברוחם. באותה תכנית שבה נרשם שהבארות "עשק" ו"שטנה" יהיו מקור למחלוקת ולמריבות, נאמר גם שעוד יגיעו ימים טובים לישראל. עוד תימצא באר מים חיים שלישית ששמה "רחובות", עליה שוב לא יריבו והיא תהיה סמל לרחבות אין קץ.

הבארות רומזות לבארות של שפע רוחני, שהם מורשה לנו מאבותינו.

אברהם אבינו פתח את השער לעבודת ה', עבור בניו וצאצאיו. הוא סלל את הדרך, ומעתה יוכלו בני הדורות הבאים לצעוד בה. אלמלא פתיחת השער על ידו, ספק רב אם היה אדם מסוגל למצוא את הדרך לעבודת הבורא.

אבותינו חפרו עבורנו בארות של רוחניות, ואילו הפלשתים לא חדלו מלהתנכל לבארות אלו. בשני מישורים התנכלו הפלשתים: היו בארות שהפלשתים סתמום ומלאום עפר. לאחר מכן נשתנתה דרך פעולתם, ובמקום לסתום את הבארות, הם ניסו להשתלט עליהן בטיעון: "לנו המים".

כך אירע לעמנו במרוצת ההסטוריה. שונאים לישראל אף פעם לא חסרו, בכל דור ודור ניסו ללחום נגד ה' ונגד משיחו. היו מהם שהתנכלו באמצעות מלחמות, בחרבות ובחניתות. זו היתה דרכם של עמלק וסיסרא, סנחריב ונבוכדנצר, טיטוס ואדריאנוס. לעומתם, היו אחרים, מסוכנים לא פחות, שניסו להרע לישראל בשיטות שכנוע שבקשו להוכיח כי האמת עמם. הם ערכו ויכוחי דת, העלו טיעונים והקשו קושיות, כדי לנסות לפרוך את אמונתנו.

אולם כל הנסיונות הללו, עם כל הצער שגרמו בשעתם, לא יכלו לא לישראל ולא לבארותיהם. בסופו של דבר עוד תיחפר לישראל באר שלישית, ובאמצעותה יודו הכל בעליונות המוחלטת של ישראל ותורתו.

הדרכים שסללו האבות ברוחניות ממשיכות להתקיים לעד, ואם נצעד בעקבותיהם נתעשר ברכוש רוחני רב. אפשרויות אלו פתוחות תמיד בפני כל אדם, ושום כח בעולם לא יוכל למנוע ממנו ליהנות מפירותיהן.

כשבא יצחק אבינו לתור אחר באר מים חיים שממנה ישקו העדרים, ביקש לחפור דוקא את הבארות שחפר אביו. יצחק לא חפץ בבארות חדשות, הוא חפץ דוקא באלו שחותם אביו חתום עליהן. אף השמות שנתן יצחק לבארות לא היו מחודשים, אלא השמות שנתן להן אביו. אף על פי כן, בולטת העובדה שמן השמים סובבו שיצחק לא ימצא בארות מוכנות, אלא יצטרך לחופרן ולכרותן בכוחותיו הוא.

לכל אחד מהאבות הקדושים היתה דרך משלו בעבודת ה', וכל אחד עבד את בוראו בכוחות המיוחדים לו. מידת אברהם היתה מידת החסד ואילו יצחק נקשר למידת הגבורה. ההשגחה העליונה סובבה שכל אחד יסלול לעצמו דרכי עבודה משלו. הבארות הן אותן בארות, אולם הדרך להגיע אליהן היתה שונה אצל כל אחד.

תפילת שחרית נתקנה על ידי אברהם אבינו. מעשיו היו בבחינת שחר עולה, שהרי הוא היה הראשון למפיצי האמונה בעולם. בחשכת עולם התוהו, באפילת השקיעה בהבלי האלילות, הזריח אברהם אבינו את שמש האמונה, את אור ההכרה באלוקים. סמלו של אברהם אבינו נקבע בשעת השחר, ותפילתו המציינת את דבקותו בבורא, נאמרת כבר עם פקיחת העיניים.

יצחק אבינו תיקן את תפילת מנחה. הצהריים מסמלים את הזמן שבו האור מאיר בעיצומו. משך זמן פעולתו של יצחק מצטיין בשפע אור. האמונה כבר קנתה קנין בנפשות רבות, ומעמדו של יצחק בעולם נתחזק ונתעצם. תפילת מנחה הנאמרת בעיצומו של יום, מכוונת לעבודת הבורא של עולם שזכה להכיר בו. זוהי שעה מיוחדת שבה הבורא מאזין ומקשיב לצקון לחשם של בריותיו.

התפילה המיוחסת ליעקב אבינו היא תפילת ערבית. קורות חיי יעקב התנהלו בחשכה. שלא כאבותיו, עשה יעקב את חלק הארי משנות חייו בגלויות שונות, שאליהן ירד שלא מרצונו. פרשת תלאותיו של יעקב אבינו החלה עוד בהיותו בבטן אמו, כאשר נאלץ לריב עם אחיו על נחלתם של שני העולמות. נוספו לכך מאבקים על הבכורה ועל הברכות. מאוחר יותר הוא ברח לשדה ארם, שם היה עליו להימצא במחיצתו של לבן, עובד האלילים הארמי, שהתל בו והחליף את משכורתו עשרת מונים. בהמשך דרכו נכון לו מאבק נוסף עם שרו של עשו, ולאחר מכן בא עשו עצמו לקראתו למלחמה. ושוב, הוא סבל מרות מצרת דינה ומצרות יוסף. מסכת ארוכה של חושך ואפילה היתה מסכת חייו של יעקב שהעיד על עצמו: "מעט ורעים היו ימי שני מגורי" (בראשית מ"ז, ט'). חידושו של יעקב אבינו בתפילתו הוא, שגם בתוך ההסתר והאופל על האדם להתפלל, לשאת עינים למרום, להאמין ולקוות שהחושך הינו זמני, ושהאור בוא יבוא.

לנוכח העובדה שעבודת האבות בחפירת הבארות היוותה פתח תקוה לבני כל הדורות, מובן גם מדוע היא היוותה מוקד להתגרות הפלשתים, שעשו נסיונות חוזרים ונשנים לאטום בארות אלו. הפלישתים מייצגים את שונאי ישראל לאורך הדורות מעוניינים לחבל בקשר שבין עם ישראל לאביו שבשמים. מעוניינים הם לפגוע בלבה של האהבה שרוחש ה' לעמו - עם סגולה.

ואמנם, אבותינו במאמציהם הבטיחו שבארות אלו לא יסכרו לעד, וכל החפץ לאחוז בדרכיהם, ימצא תמיד לפניו משענת איתנה ממורשת האבות, שהרי "זכות אבות - לא תמה".