"קבצן", כך קראו לו הבריות. שמו כשם פרנסתו- משוטט מבוקר ועד ערב, מקבץ את רחמי הבריות, ובסופו של יום, מצליח לחזור הביתה עם פדיון של כמה פרוטות, המספיקות למחיה ליום אחד.

אילולא מידת הרחמנות, לא היה זוכה לקבל אפילו אגורה שחוקה בגלל אופיו הכעסני וכפיות הטובה שהיתה מנת חלקו. מעולם לא שמע אותו אדם אומר: "תודה". זו פשוט לא היתה קיימת בלקסיקון שלו. גם חיוך קל לא הפציע על פניו, כשחנן אותו אדם נדיב בשטר מכובד.

לא, הוא לא היה ביישן. הצעקות שהדהדו ברחבת השוק, כשאחד מבעלי החנויות דרש ממנו תשלום בעבור שלושת התפוחים שלקח, לא היו צעקות של ביישן. מנוסה היה בהפחדתם של בני העיר. ואם איתרע מזלם ונתקלו בו, העדיפו לפתוח את ידם ולנעול את פיהם, שלא ייפלו בטעות לתוך פיו של ה"קבצן".

אחד היה, שריחם עליו באמת ובתמים. הוא ראה את האיש שמאחורי מסכת ה"קבצן". הבין שהמרירות המפעפעת בקרבו היא הגורמת לו לשדר נוקשות, להיות דוקרני. בכל פעם שהיה הקבצן עובר בפינת הרחוב שבה עמד דוכן הפיס שלו, היה מזמין אותו להכנס פנימה, מוזג לו משקה חם או קר, בהתאם ליום, דוחף לידו פרוטה קטנה ומברך אותו בחום.

גם אדם זה לא שמע מעולם מילת תודה, אבל הוא המשיך לקרבו בחום. ידע בליבו שזה המקום היחיד בעיר שבו מאירים פנים לאיש מסכן זה.

מדי פעם היה פונה אל ה"קבצן" ושואל: מדוע לא תקנה כרטיס פיס? אולי יתמזל מזלך ולא תצטרך לקבץ נדבות? התגובה התמידית היתה סירוב: "לחם לאכול אין לי, על כרטיס פיס אתה מדבר? מניין יש לי כסף?!" היה מתרעם.

אך הוא לא התייאש. באמת האמין שייתכן שיתמזל המזל והאיש יזכה. צריך רק לנסות.

כשעמד סכום ההגרלה על ארבעים מיליון, החליט שהפעם יקבל ה"קבצן" את ההזדמנות בעל כורחו. חייבים לעזור לו, אמר לעצמו, וניגש להציע לקבצן הצעה שאי אפשר לסרב לה.

"שמע, ידידי, אני אתן לך כרטיס הגרלה על תנאי. כלומר, אם זכית שילמת, לא זכית לא שילמת". ה"קבצן" עשה עצמו כמי שמהסס: "נו, אם אתה רוצה כל כך, שיהיה. תן לי את הכרטיס".

קיפל את הכרטיס, הכניס אותו באחד מקפלי מעילו והמשיך בקיבוץ נדבות.

מספר ימים חלפו. בחצות הלילה של אמצע השבוע נערכה ההגרלה הגדולה. המספר שזכה בפיס פורסם חיש מהר. המונים אצו לבדוק את התוצאות. גם בעל דוכן הפיס בדק, ומצא שכרטיסו של ה"קבצן" הוא הכרטיס הזוכה.

טלפון לא היה בביתו של ה"קבצן", אך הוא לא רצה לדחות את הבשורה הנפלאה ליום המחרת. אם באפשרותו לגרום ללילה מאושר בחייו של אדם, הוא רוצה לעשות זאת.

בחוץ שרר כפור אימים. פתיתי שלג כיסו את הקרקע במעטה חלקלק, הרוח צלפה בפנים. בהחלט לא מפתה לצאת. מה גם ש"הקבצן" גר בקצה השני של העיר, במקום שהוא ספק עיר ספק כפר.

אך ליבו הכריח אותו לשמח יהודי, לגרום לו אושר.

כך בוסס בשלג במשך שעה ארוכה. אפו הפך זה מכבר לשלגון, ורגליו סוחבות בקושי. קר לו, אך הוא הולך לחמם את ליבו של ה"קבצן".

בקושי רב הוא מוצא את הבית, ליתר דיוק, צריף עלוב. מפלס דרך בתוך ערמת גרוטאות, מטפס על כמה מדרגות ברזל חורקות ודופק על הדלת. תחילה בקצב חלש, משאין תגובה, מגביר הוא את קצב הדפיקות עד שה"קבצן" מתעורר.

"מי שם?" נשמעת השאלה.

"זה אני, מדוכן הפיס. פתח לי, אני קופא מקור".

"מה אתה רוצה?"

"רק תפתח לי, ואגיד לך הכול", מתחנן בעל הדוכן על נפשו.

האיש שמעבר לדלת מתעקש שלא לפתוח.

"זכית בפיס, אתה מיליונר, ידידי. רציתי לבשר לך את הבשורה הטובה. פתח לי כבר, אני קופא".

הדלת נפתחת כדי סדק צר, רק האף מציץ החוצה.

"איני מבין איך אתה מעז לדפוק בשעה כזאת?! מילא, כולם חושבים שאני סתם קבצן... אבל אתה, אתה הרי יודע שאני מיליונר, אז איך אתה מעז לדפוק אצל מיליונר כמוני באמצע הלילה?!"...