המאורעות בספר בראשית משתרעים על פני שתי תקופות. הפרשיות הראשונות (בראשית ונח) עוסקות בתקופה בת אלפיים שנה, הנקראת בפי חז"ל בשם: אלפיים שנות תוהו. בתחילת האלף השלישי, מתחילה תקופה נוספת בת אלפיים שנה, והיא נקראת בפי חז"ל: אלפיים שנות תורה.

אברהם העברי (נולד בשנת 1948 לבריאה), פותח במהלך חדש וקורא בשם ה'. הקב"ה בוחר באברהם אוהבו כמייסדו של עם ישראל, עם שיהווה סמל ובאמצעותו יופץ דבר ה' בעולם. מעתה הבריאה נחלקת לשתי קבוצות. העולם כולו בקבוצה אחת, ומנגד אברהם, האיר ממזרח לכל הארץ, וממנו ומזרעו יראה העולם כולו את אור ה'. מפרשת לך לך ועד סוף ספר בראשית, עוסקות הפרשיות במייסדי העם בשלשת האבות, אברהם, יצחק ויעקב, וכן בבניינם של שני הבתים הקרויים: בית יעקב ובית יוסף.

נאמר במדרש: בזכות אברהם, ברא הקדוש ברוך הוא שמים וארץ, שנאמר: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" (בראשית ב', ד'). אל תקרא "בהבראם" אלא "באברהם", האותיות הללו והאותיות של אברהם מכוונות זו כנגד זו. באותה שעה היו השמים והארץ מתרגשים, מתייראים ומזדעזעים. אמר להם הקדוש ברוך הוא: מפני מה אתם מתרגשים, מתייראים ומזדעזעים? אמרו לפניו: רבונו של עולם, אנו יודעים בעצמנו שהרשעים בעולם עתידים להכעיס לפניך, ואתה מאביד את העולם בשבילם (המבול), אנו מה יהיה עלינו? משיב הקדוש ברוך הוא ואומר להם: אני לא בראתי אתכם אלא בשביל אברהם ושרה, שנאמר (בראשית י"ד, ט'): "ברוך אברם לא-ל עליון". באותה שעה היו השמים והארץ וכל סדרי בראשית ששים ושמחים ואומרים: "ברוך אברם לא-ל עליון, קונה שמים וארץ" (בתי מדרשות ח"ב מדרש א"ב).

בעת בריאת העולם, חרדו השמים והארץ לעתידם. ענה להם הקב"ה, כי זכות קיום העולם תלויה באברהם. העולם בבריאתו היה עדיין רופף, תלוי ועומד, עד בואו של אברהם אבינו שחיזק את יסודותיו ותרם לזכות קיומו, וכפי שנאמר: "ברוך אברם לא-ל עליון, קונה שמים וארץ".

כידוע מידתו של אברהם היא חסד, וכדברי הפסוק: "חסד לאברהם" (מיכה ז', כ'). הפרשיות לך לך, וירא מתארות את גדלותו של אברהם אבינו במידת החסד: תפילת אברהם על אנשי סדום, הכנסת האורחים, למרות שהיה ביום השלישי למילתו, נטיעת האשל לזון עוברים ושבים ועוד. עמוד החסד שבנה אברהם אבינו, הוא הסיבה לקיומו של עולם.

ידועים דברי רבותינו שעל שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים (אבות א', ב'), עמודים אותם ייסדו האבות הקדושים. משמעות המשנה, כי העמוד הראשון שעליו העולם עומד הוא עמוד התורה, ואילו מסדר האבות, שהניחו יסודות אלו, אברהם אבינו שהוא עמוד החסד, הוא העמוד הראשון, וממנו היסוד והשורש לכל העמודים כולם. נסביר נושא זה: 

בדור המבול חטאו האנשים בגזל ועריות וביקשו לחטוף מכל הבא ליד, בין אם זה ממונו של הזולת ובין אם זאת אשתו. חטאים אלו הביאו כליה על דור המבול, כי הם איבדו את צביונם כבני אדם. במעשיהם שהיו כמעשה בהמה, הרסו את המחיצות המבדילות בינם לבין בעלי החיים, והבריאה איבדה את זכות קיומה. המבול היה תוצאה הכרחית של פשיטת הרגל של האנושות. המבול לא היה רק עונש על חטאים, אלא גם תהליך בלתי נמנע שנבע ממחיקת ההבדלים בין בני האדם לבין בעלי חיים, וזהו "קץ כל בשר" המוזכר בפסוק. האנושות הגיעה לסוף דרכה.

לכן, העמוד הראשון לקיומו של עולם חדש, חייב להיות עמוד החסד, עמוד זה נבנה ע"י אברהם אבינו. כדי לעקור מהשורש את שיטתם של אנשי דור המבול ולבנות מחדש את צורת "האדם" שנשחקה במבול, צורה שלמענה נברא העולם כולו.

התבוננות מעמיקה במידת החסד והנתינה, שהיא מיסודותיו של העולם, חושפת בפנינו רובד נוסף. מעבר למילוי צרכיו של הזולת, יש במידת החסד תועלת גם עבור הנותן עצמו.

ביצירת האדם נאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים". הנשמה המצויה בכל אחד מאיתנו, נוצרה מנפיחתו של ה', והיא חלק אלוק ממעל. בנפיחה זו עברו לאדם נקודות רבות מתכונותיו של ה', בזעיר אנפין. נצחיות הנשמה [קרי, חיים שלאחר המוות], יכולת היצירה, הבחירה ועוד. כל אלו, שורשם בתכונות אלוקיות. הקב"ה שהוא השלמות בהתגלמותה, שהרי המושג "חֶסֶר", אינו קיים לגביו, ברא את העולם כי רצה להיטיב עם ברואיו. מידת ההטבה היא מציאותו של הבורא. גם נקודה זו עברה לאדם בזעיר אנפין. אדם המטיב לזולת, דבק במידותיו של בוראו. כשהוא מתמיד בפעולת הנתינה ומצליח להוציא תכונה זו אל הפועל, היא הופכת לחלק מטבעו, והוא נעשה דומה לבוראו בפועל, ולא רק בכוח. הנתינה משלימה את הנותן, ובנוסף, הוא מקיים את העולם שנשען על מידת החסד. כשהוא דומה לבוראו בפועל, שכינה שורה עליו, ובמקום שהשכינה נמצאת, שם מצויה הברכה.

לאורה של נקודה זו, ניתן להבין היטב את דברי הנביא מלאכי: "בחנוני נא בזאת... אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די". הפסוק מוסב על חיוב מעשרות שהאדם מצווה לתת. הקב"ה אומר, בחנו אותי אם לא אחזיר לכם מלוא חופניים ברכה. מהו הבסיס למהלך זה? לאור הדברים דלעיל, הביאור הוא נפלא. במעשה הנתינה מתדמה האדם לבוראו, וכתוצאה מכך השכינה שורה על מעשיו, ובמקום שהשכינה שורה שם גם הברכה מצויה.  

באהבת הקב"ה את בניו וברצונו להטיב להם, הוא עטפם במצוות רבות הקשורות בנתינה כגון, לקט, שכחה, פאה, תרומות, מעשרות, מתנות כהונה, צדקה ועוד. ע"י כך שיזכו להתדמות לבוראם, השכינה שורה עליהם, ויזכו לברכה במעשי ידיהם. מידה זו נבנתה ע"י אברהם אבינו בשלימות בפתחו של האלף השלישי. בכך הוא החזיר את האדם לצביונו ולמעמדו האמיתי - "צלם אלוקים".

לכן, הבריאה קיימת בזכותו של אברהם אבינו.

נתבונן עתה בהנהגתו של אברהם אבינו, כיצד הוא בנה מידה זו בשלימות.

לאחר שהתגלה הקב"ה לאברהם ביום השלישי למילתו, ראה אברהם שלושה אנשים עומדים במרחק. אברהם מבקש מרבונו של עולם: ''אל נא תעבור מעל עבדך", בבקשה המתן לי עד שארוץ ואכניס את האורחים, ללמדנו שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה. דבר זה מפליא הוא עד מאוד, מנין ידע אברהם אבינו הלכה זו? מהיכן לקח את היכולת לומר לקב"ה שיחכה עד שיגמור להכניס את האורחים? כאן גילה אברהם אבינו, שבזמן שהאדם עוסק בחסד - בהכנסת אורחים, מתדמה הוא לבוראו, כי מוציא הוא מן הכוח אל הפועל את התכונות האלוקיות הטמונות בו. ההתגלות של ה' היתה לכבודו של אברהם, לבקר את החולה. אברהם אבינו קבע, כי עדיף להמשיך לעמול להשגת דמיון לבורא, מאשר לקבל את הכבוד שהקב"ה חולק לו באותה שעה. ע"י הכנסת אורחים מתדבקים בשכינה, ואין כאן עזיבת השכינה כלל.

לאורם של דברים אלו, ניתן לשפוך אור על המתבאר בהמשך פרשתנו. אנשי סדום ועמורה התחייבו כליה ונמחקו מעל פני האדמה. חטאם היה שלא החזיקו יד עניים ואביונים. כדברי הנביא יחזקאל (ט"ז, מ"ט): ''הנה זה היה עוון סדום אחותך, גאון שבעת לחם ושלות השקט, היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה''. הדברים הורחבו בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ה) וז"ל: "ושבעים בכל תבואות, והיו יושבים לבטח, ושאנן ושלוה בלי פחד מלחמה מכל סביבותיהם, שבעים בכל טוב, ולא החזיקו ידם בפת לחם לא לעני ולא לאביון", עכ"ל.

אך חשוב מאד להתבונן: מצות הצדקה היא מצות עשה, על ביטול מצות עשה אין עונש כליה? כשבית המקדש היה קיים היו מביאים קרבן עולה לכפר על מצות עשה, ואילו אנשי סדום ועמורה התחייבו כליה על ביטול מצוה זו, אתמהה?

הואיל ואנשי סדום ועמורה נענשו בכליה, מוכח שמצוה זו של החזקת יד עניים ואביונים קשורה לסדר הבריאה. ברגע שהם מנעו מהעניים להתקיים, הם הפסיקו להיות דומים לבוראם, איבדו את צורת האדם, הקשורה לסדר הבריאה, ועל שינוי הסדר באה כליה.

הנתינה לזולת, אינה רק לצורך השלמת צרכיו של המקבל, אלא עיקר תועלתה עבור הנותן - שתהיה לו צורת אדם.

המשנה במסכת אבות הקדימה את התורה כי היא תכלית הבריאה. אמנם, כדי להגיע למטרה זו, יש להקים תחילה את צורת האדם, שנשחק בדור המבול. אברהם אבינו, עמוד החסד, החזיר עטרה ליושנה והעמיד מחדש את צביונו של האדם. לכן, הוא העמוד הראשון משלשת העמודים. רק לאחר שנוצרה התשתית להפצת דבר ה', ניתן להגיע לתורה, והרי זה בבחינת 'דרך ארץ קדמה לתורה'.

אברהם אבינו נטע אשל בכל צומת דרכים שהגיע אליו, זן את בני האדם העוברים ושבים, וכשרצו להודות לו, הפנה אותם לבורא עולם שהמציא להם את מזונם, מכאן נפתח הפתח לגלות לסובבים כי לעולם יש בורא ומנהיג. מלבד מידת החסד שהיא צורת האדם ההכרחית, הוביל החסד לידיעת מציאות ה' בעולם. החסד – ביכולתו להוביל, להכרה במציאות ה'.