אדם תמים דרך היה ר' דוד, ויש שהיו מתלחשים שהוא מן הל"ו צדיקים שבדור. נפח היה במקצועו, ובין מכת קורנס אחת לשנייה היה ממלמל, ואין איש יודע מה הוא ממלמל.

סדר יומו התחיל בטרם עלות השחר, כאשר החשיכה עדיין שולטת. היה קם ופניו מועדות אל בית הכנסת. שם היה יושב במשך זמן ארוך לפני התפילה, ומכין את נפשו ואת לבו לעבודת הבורא. היו אלו השעות היפות של ר' דוד.

זכתה אותה עיירה לפריץ שכיהן בה ביד רמה. הוא ידע להפיק מכישרונותיהם של היהודים את המיטב בעבור עצמו. הוא התייחס אליהם בהגינות, ואף הם השיבו לו בחריצות עבודתם ובנאמנותם.

אולם יחסו הטוב של הפריץ אל היהודים היה כלפי חוץ בלבד. בתוכו פנימה פעפעה שנאה תהומית עזה. הוא לא היה מסוגל להכיל בקרבו את ההבדל התהומי בין שבתם השלווה של יהודי העיירה לבין יום ראשון של נתיניו הנוצרים, המתהוללים ומשתכרים, כשהם מבזבזים את משכורתם השבועית בבית המרזח שאותו ניהל, מי אם לא – יהודי.

חזות פניו השלווה של ר' דוד, העובר בכל בוקר בטרם עלות השחר ליד ארמונו, כשטליתו ותפיליו תחת בית שחיו, ליבתה את שנאתו של הפריץ.

הפריץ לא היה יכול לשאת זאת, והחליט לעשות מעשה. לעת לילה, בחסות החשכה, כרה בור עמוק בדרך שבה פוסע היהודי נשוא שנאתו בכל בוקר, וחזר לארמונו, בטוח שסופו של ר' דוד מתקרב.

בבוקרו של יום המחרת עלה השחר, החמה זרחה, ור' דוד עודנו ישן. כשהתעורר נבהל להיווכח כי השמש זרחה, והוא עודנו על מיטתו. כשלבו כבד עליו, מיהר, נטל את טליתו ואת תפיליו, מהרהר על כי כזאת לא אירע לו מאז עומדו על דעתו ואץ אל בית הכנסת. בדרכו ראה את הבור הכרוי, פסע סביבו והמשיך בדרכו.

הפריץ עומד ועיניו כלות, מזימתו לא הצליחה. זה שנים שר' דוד צועד לבית הכנסת באותה שעה. מה אירע היום, שנשתנו סדרי בראשית?

משחזר ר' דוד מתפילתו, עבר שוב ליד ארמון הפריץ. הלה בירכו לשלום ופתח ושאל כידיד משכבר הימים, במתק שפתיים: "אמור נא, דוד, מה אירע לך היום? לא שמעתיך הולך בבוקר השכם?" ר' דוד השפיל את ראשו כמי שנתפס בקלקלתו והשיב: "איני יודע מה אירע לי. לא אוכל להסביר. דבר כזה לא קרה לי שנים ארוכות. אולם בוודאי רצה הקב"ה בכך". סיים והמשיך בדרכו, בעודו משאיר את הפריץ המום.

* * *

חשוב להרים עיניים למרום לומר תודה, על הליווי התמידי שה' מלווה אותנו במישור ובהר, בקיץ ובחורף, ביום ובלילה.