מתן תורה היווה נקודת מפנה בתולדות האנושות. העולם שלאחר מתן תורה אינו אותו עולם שהיה קיים לפני כן.

אמנם חוקי הטבע המשיכו לתפקד כפי שנקבע מימות עולם, אך מבחינה מהותית – מתן התורה בישר על תחילתו של עולם חדש, עולם שבמרכזו ניצבת התורה. באותה שעה עצר העולם מלכת, הבריאה כולה דממה. שבעה רקיעים נקרעו, תהומות נבקעו. בקולות וברקים נגלה הקדוש-ברוך-הוא לעמו והשמיע להם את עשרת הדיברות. מכאן ואילך התחיל דף חדש בתולדות העולם והאדם.

השינוי הבולט ביותר שחל בעולם מאותו מעמד היסטורי הוא שעם ישראל נעשה לעמו הנבחר של הקדוש-ברוך-הוא. "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו').

על מעמדו המיוחד של עם ישראל הודיע הקדוש-ברוך-הוא בפומבי מיד בתחילת שליחותו של משה רבינו לגאול את ישראל ממצרים. כבר אז היה דבר ה' אל פרעה (שמות ד, כב-כג): "בני בכורי ישראל, ואומר אליך שלח את בני ויעבדני". לא רק כלפי בני הדור ההוא נאמרו הדברים, אלא גם כלפי צאצאיהם, בני כל הדורות. הקדוש-ברוך-הוא קורא לכולם (דברים יד, א): "בנים אתם לה' אלוקיכם".

למקרא דברים אלו נשאלת השאלה: אם אמנם ישראל מוכרים על ידי הקדוש-ברוך-הוא כבניו וכסגולתו, מה פשר הסבל הרב שעם ישראל סובל זה אלפי שנים? איך תובן סאת הייסורים הגדושה שעם ישראל לקה בה ועדיין לא נרפא ממנה?

התשובה לשאלה זו נאמרה בנבואה: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם" (עמוס ג', ב'). בנוהג שבעולם, שמבן מלך נדרשת זהירות רבה יותר לבל יחטא, מאשר זו הנדרשת מפשוטי העם. דווקא בשל מעמדו הסגולי של עם ישראל, סבלו רב יותר מאשר סבלה של כל אומה אחרת בתבל.

יסודות הקיום של עמנו חורגים מכללי הטבע וההיגיון. בשונה מכל עם, המגובש מכוח מולדת, לאום ושפה, מצטיין עמנו בכללי יסוד אחרים. כל הכרוך בהיווצרותו, בקיומו ובהתנהלותו של העם הנבחר נושא אופי רוחני נבדל, שאינו מצוי בכל אומה אחרת.

בימי הזוהר של עמנו זכו היהודים להערצה עולמית על המעלות העליונות הטבועות בהם. גם הרחוקים שמעו והכירו כי הם עם ד', בחירי האנושות.

הייעוד של העם הנבחר הוא להביא את העולם כולו לעידן חדש, עידן שבו יכירו כולם במלכות ה'.

המושג ה'עם הנבחר' הינו ביטוי המרגיז ומקומם את הגויים. שונאי ישראל ראו בו גאווה ושחצנות בלתי נסבלות. התעמולה האנטישמית טענה, וממשיכה לטעון גם היום, כי היהודים רואים רק את עצמם ראויים לתואר 'אדם'. הם הוסיפו שהיהודים שואפים לשלטון כלל-עולמי. התקווה לביאת המשיח היא בעיניהם שאיפה לשעבוד כל האומות תחת מרות ישראל.

דורנו רגיש במיוחד לכל אפליה על רקע של גזע או של מוצא, שהרי חשנו על בשרנו את מוראות תורת הגזע הנאצית. כל השקפה המזכירה במקצת שיטה מעוותת זו, מעוררת רתיעה אינסטינקטיבית. משום כך, משתמשים שונאי ישראל בסיסמת הגזענות כטיעון נגד האמונה בבחירת ישראל, ובעצם נגד התורה כולה.

השקפת העולם הרחב הינה בעיקרה הומניסטית. כלומר, האדם נמצא במרכז ההשקפה. אם יש מקום לדת בהשקפה זו, הרי מקומה שולי בהחלט, והיא משמשת רק כאמצעי נוסף להשגת האושר האישי הנכסף. מכאן נגזרת ההשקפה אודות השוויון בין כל בני האדם. אם הערך העליון הוא אושרו של אדם, אין להעדיף את אושרו של פלוני על אושרו של אלמוני. וכי מפני שפלוני נולד להורים בעלי צבע עור כהה, אין לו זכות לאושר בדיוק כזכותו של אדם הנולד להורים בעלי צבע בהיר? כל אדם זכאי לאושר באשר הוא אדם, ו"כל בני האדם נולדו שווים". אף הסובלנות הדתית שורשה בהשקפה זו, שכן, על פי תפיסתם, הדת אינה אלא אמצעי לאושר נפשי, וכל הדתות כשרות כאשר הן מובילות לאותה מטרה 'מקודשת'.

על פניה נשמעת בשורת השוויון כהוגנת, אולם התבוננות נוספת מגלה בה בקיעים ואפילו סתירות פנימיות. הכול מודים שבמציאות לא כל בני האדם נולדים שווים, שהרי יש חכמים ויש טיפשים, יש יפים ויש מכוערים, יש עשירים ויש עניים. אם אותם נתונים טבעיים שיש לאדם מלידה אינם מקריים, ברור שחוסר השוויון הינו חלק מהתכנית האלוקית של הבריאה. אותו בורא שיצר בעולמו דרגות כה רבות ושונות של חיים (צומח, חי, מדבר), יצר גם בני אדם השונים איש מרעהו תכלית השוני מבחינה גופנית ומבחינה נפשית כאחת. ברור לנו שיש צורך בגיוון ובצורות שונות של חיים כדי שיהיה בניין העולם שלם. כשם שבגוף האדם קיימים איברים שונים, שלא כולם חשובים באותה מידה, אך הם מצטרפים לחטיבה שלמה וממלאים את תפקידם באמונה, כך הוא הדבר בעולם.

כל חלקי הבריאה מצטרפים לתזמורת אדירה המנגנת לחן אלוקי נפלא. אין אפשרות לתת לכל הנגנים למלא את תפקיד הסולן, אך אף-על-פי כן יש חשיבות לכל אחד מהם, כי רק בצירוף כולם נשמעת המנגינה הערבה.

חוסר שוויון פועל אפוא במציאות כולה, ואין הוא מקרי כלל. אין תופעה זו נחשבת לחוסר שוויון זכויות, אלא לחוסר שוויון חובות. התפקידים השונים המוטלים על הנבראים אינם שווים. כן הדבר גם בנוגע לשכר שמעניק הבורא ברוב חסדו.

לאור עיקרון זה, נסביר את ההעדפה של עמנו: בחירת ישראל בעיקרה היא בחירה של חובה ולא של זכות, בחירה של הטלת שליחות ולא של השתררות או של התנשאות. הביטוי 'עם נבחר' – אין משמעותו 'העם הטוב ביותר והמעולה ביותר', אלא העם שבחר בו האלוקים לצורך מילוי תפקיד.

נכון הוא, שחובה זו עצמה נחשבת לזכות. מי שסבור כי הערך העליון בעולמנו הוא מילוי רצונו של האלוקים, מבין כי בחירה לתפקיד כה נכבד היא אושר שאין למעלה ממנו. אולם אין מקום לטרוניות ולתלונות על בחירה זו. הדלת פתוחה בפני כל הרוצה להתגייר ולהסתפח לנחלת ד' לבוא ולעשות זאת.

מעמד עם ישראל בבריאה משול למעמדו של שר בממשלה. במעמד זה יש גם כבוד ושררה, אך עיקרו הוא קבלת אחריות ממדרגה ראשונה, עבדות ולא השתררות. ברור, שקשה פי כמה להיות יהודי נאמן ולשמור על תרי"ג מצוות, מאשר להיות אדם השומר רק על שבע מצוות בני נח. מכאן, שהכלים הנפשיים המיוחדים שניתנו לעם ישראל, אינם אלא אמצעים למילוי תפקיד קשה ומחייב זה.

מנקודת מוצא זו, קל הרבה יותר להסביר את ההבדל שבין ישראל לעמים. ההעדפה של היהודים אינה השפלה של אומות העולם ואי הכרה במעמדם האנושי כ"צלם אלוקים", אלא העלאתם של ישראל לדרגה גבוהה יותר, מ"צלם אלוקים" לדרגת ישראל.

דא עקא, הסברים הגיוניים מסוגלים לשכנע את השכל, אך לא תמיד הם מדברים אל הרגש. העליונות של ישראל כלפי העמים, למרות ההצדקה שלה ודווקא בגללה, שימשה כגורם מקומם בקרב האומות. מאז קיבל עמנו את המעמד העליון כעם הנבחר, הוא משלם את המחיר הכבד הכרוך בו.

במודע או שלא במודע, הכול מכירים בעובדה שעם ישראל הוא העם היחיד בתבל שהאמת הגדולה של האמונה מצויה בידו.

לנוכח העובדה שהאומות חסרות אותה הכרת אמת, מתעוררת קנאה בלבם, והיא מביאה אותם לידי משטמה. זוהי הסיבה הראשונית לשנאת ישראל. גם אם תתעטף השנאה בחיפויים שונים, עיקרה וגרעינה נותרים בעינם.

מטרת השנאה ברורה: מלחמה בד' ובתורתו. אך מכיוון שאי אפשר להילחם באלוקות, הם נלחמים בעם הנושא את בשורת האלוקות ומפיץ את תורת האמת בעולם.

נצחיות הבורא ונצחיות תורתו העניקו נצחיות גם לעם המייצג אותם. היהודי הנצחי הביט בנוגשיו וזכה לראות אותם כלים ונעלמים מעל בימת ההיסטוריה, נמחקים מהמפה, ואילו הוא ממשיך לבשר לעולם את בשורת האמונה בא-ל אחד. האמונה מפיחה ביהודי עוז רוח נגד הקמים עליו ומעצימה בו את הציפייה ליום שעליו מתנבא הנביא: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" (ישעיהו ב', ב'). אז ינהרו גויים רבים אל הר ה' ללמוד את דרכיו. העם הנבחר יהווה מגדלור לכל העמים העולים למקדש ה' וכולם ייעשו אגודה אחת לעובדו בלב שלם.