מסורת היתה במשפחתו של זלמן, דור אחר דור, שסיפרה על אחד מאבותיהם הכוהנים שההין לעלות להר הבית כשמנעליו לרגליו. מאז רובצת קללה על בני אותה משפחה. הם חולים ברגליהם. זה חולה בבצקת וזה בצלקת, זה סובל מרגלים רחבות וזה מרגליים שטוחות.

גם רגליו של זלמן חולות היו. מתרחבות ומתכווצות בכל עת ומסיבות לו ייסורים. כל נעל שהייתה עולה על רגליו, לא הייתה מחזיקה מעמד יותר מימים מועטים, והיתה מאבדת את מראיה ואת צורתה, מחמת ייסוריו של זלמן.

זלמן התייאש מלמצוא מזור לרגליו, אלא שביום מן הימים היה צריך לרדת מירושלים לתל-אביב לצורך עניין נחוץ. מאחר שלא בכל יום מזדמן זלמן לכרך תל-אביב, היה פוסע בין החנויות ומזין את עיניו בחידושי הטכנולוגיה שטרם הגיעו ירושלימה.

תוך כדי מהלכו בינות לחלונות הראווה, ראו עיניו שלט גדול באותיות של קידוש לבנה: "אל תלך על פחות!" על החתום ד"ר נעל. זלמן הוריד את מגבעתו רחבת התיתורה, גירד בפדחתו וניסה להבין מה פשרו של ד"ר נעל. האומנם, האם דוקטור הוא? וכי ממתי שמענו על נעל הזקוקה לדוקטור. אלא שזה מכבר התייאש זלמן מלהבין את מנהגו של העולם החדש. הביט שנית בשלט, חבש את מגבעתו ופנה אל אותו דוקטור, שמא ימצא נעל בריאה המתאימה לרגלו החולה.

בדק ד"ר נעל את רגלו של זלמן במיני מכשירים שלא ראה מימיו. משסיים המהם קלות ואמר: "קשה היא הבעיה ברגלך, אולם באפשרותי להתאים לך נעלים נוחות הפלא ופלא, ושוב לא תחוש את מכאובי רגליך". שמח זלמן, אולם מששמע את הסכום שעליו לשלם, פג ליבו וביקש לשוב לאחוריו.

מששב ירושלימה, התייעץ עם אנשי ביתו ועם דורשי טובתו והגיע למסקנה כי לעולם ימכור אדם את כל מה שיש לו ויקנה מנעלים לרגליו, כאלה המתאימות לרגליו שלו. הלך וקיבץ מטבע למטבע, וכעבור שבועות מספר היה בידו הסכום כולו.

ירד לתל אביב, התיישב על הספסל, וד"ר נעל בודק ומודד, מתאים לרגליו נעלים ואומר: "הרי שלך לפניך, בדוק נא וראה הטובות הן אם לא". בחשש מה הוריד זלמן את רגליו והציגן על הקרקע, והנה הפלא ופלא, אין פרץ ואין צווחה. רגליו נשמעות לו והכאב נעלם.

הסיר זלמן את הנעלים החדשות מעל רגליו, ופנה לעלות ירושלימה.

אך הגיע אל ביתו, סבבו אותו בני ביתו וביקשו לחזות בפלא שעלה סכום כה גדול. נטל זלמן בהדרת כבוד את הקופסה, הוציא את הנעלים ונעלן. ביקש לפסוע פסיעה של כבוד על הקרקע של ירושלים, אך אויה! כל ייסוריו חזרו בכפל כפליים. הסבל איום! באנחה של ממש נפל לאחוריו וראשו סחרחר מרוב כאב. "ידעתי שמי שאינו מבני ירושלים אי אפשר להאמינו", קרא הוא באכזבה.

בעצת בני ביתו חייג אל אותו דוקטור, ובטרם יפתח הלה את פיו, נתן לו מנה אחת אפיים. אחר שסיים את מסכת דבריו, התנצל אותו ד"ר בכל לבו ואמר: "אל נא תמהר לחרוץ דין, עלי קללתך אם אכן חטאתי. אולם רד נא אלי תל-אביבה ואראה הכצעקתה".

מיהר זלמן לשוב לתל אביב בטרם תשקע החמה. בהגיעו אל חדר הדוקטור, הביט הלה אל רגליו של זלמן ופרץ בצחוק מתגלגל: "הלא נעלת את נעליך הפוך, של ימין על שמאל ושל שמאל על ימין, וכיצד תבקש לחוש בטוב וללכת בנעימים..."

* * *

הקב"ה משפיע עלינו רוב ברכה, ואנו זועקים חמס. צר לנו, כואב לנו, לא נוח לנו. לא די בכלים טובים, יש לדעת גם כיצד להשתמש בהם!