אדם שנשבר מטה לחמו, ופרנסה לא מצא כדי מחיית בני משפחתו, נטל לידו מאין ברירה את מקל הנדודים ופנה לדרכים רחוקות. מנסה את מה שאמרו: 'משנה מקום משנה מזל'. נודד היה מכפר לכפר, מתאכסן בבתי תמחוי מזדמנים ונשען על חסדי הבריות, בתוך כדי שהוא מברר על אפשרויות הפרנסה הזמינות באזור.

באחד הימים, שמע עוברי אורח משיחים כי באחת ממדינות הים הרחוקות יש אפשרות להתעשרות אמיתית בהשקעה של כמה שנות עבודה.

האיש שמע את דבריהם וגילה כי אין לו מה להפסיד. הן בנדודיו הרבים לא השיג מאומה, וקצה של תקווה עדיין לא נראה באופק. מוכן הוא להרחיק נדוד אל מעבר לים ולנסות את מזלו.

אלא שגם הנסיעה בספינה עולה ממון רב, שאינו ברשותו. מה יעשה? ניסה את מזלו. פנה לרב החובל ושאל שמא דרוש לו איש צוות הנכון לכל עבודה שהיא, תמורת מזון ולינה בלבד, וכמובן, הפלגה בחינם. ואכן, רב החובל העלהו לספינתו תמורת ביצוע עבודות שירות.

כעבור זמן עגנה האנייה בנמל  של בירת אותה המדינה, והאיש ירד לחוף. בפתח הנמל עמדו שומרי הגבול. הם הזהירו את כל הנכנס: הכניסה חופשית, המעשים גם הם חופשיים. אולם חוק ולא יעבור: מי שנשאר חייב פרוטה לאחד מתושבי המקום, אחת דינו-להישאר או לחזור, ובלבד שישלם את הפרוטה שאינה שלו.

אחר קבלת התנאי האמור, ולאחר שהסתובב ותר אחר פלאות המקום החדש, החל בעבודה קשה ומפרכת. עמל יומם ולילה ללא הפוגה. יודע היה כי בסופו של דבר ישתלם המאמץ והוא יזכה לחזור למשפחתו, שם יוכל ליהנות מן העושר הרב שצבר בשמחה ובטוב לבב.

השנים חלפו. הגיע הזמן לחזור אל מקום מולדתו. הוא ארז את מעט חפציו, צרר את משכורתו הגבוהה צמוד היטב היטב אל גופו, ולאחר ששלח מברק על בואו הצפוי, עלה על הספינה שתוליך אותו בחזרה לחיק משפחתו.

לאחר שבועות מספר הטילה הספינה עוגן בנמל. האיש נטל את חפציו וביקש לרדת מן הספינה. מרחוק ראה את בני משפחתו עומדים ומנופפים לו לשלום. הגעגועים הציפו אותו והוא ביקש לרוץ ולהתחבק עמם באהבה. אלא ששוטר שעמד בפתח הספינה לא נתן לו לרדת אל החוף. "נותר בידך חוב פעוט של שלושה דינרים. במדינה שממנה באת".

"תן לי לפחות להתחבק עם בני משפחתי, להחליף עמם כמה מילים".

"לא! אין על מה לדבר, אלו הם החוקים שעליהם הוחתמת. שוב אל המקום ממנו באת, ותחזיר את החוב".

הוא מנסה לבקש לומר מילה אחת קטנה, אולם לשווא.

כלום אפשר לתאר את מפח נפשו? את אכזבתו הקשה?

וכשייוודע לו שהספינה הבאה מאותה המדינה תצא רק בעוד חמישים שנה, מה תגדל אכזבתו.

* * *

מי שנשאר חייב פרוטה לזולת, יצטרך לשוב לעולם הזה כדי לשלם את החוב.