פרעה ספג את המכה העשירית – מכת בכורות, והחליט סוף סוף לשחרר את בני ישראל. גלות מצרים הגיעה לסיומה ובני ישראל יוצאים למסע הנצח...

מאורעות מצרים הסתיימו, אולם אלוקים מצווה עלינו לזכור תמיד את אשר אירע שם, לשנן לעצמנו מידי יום את הניסים הנפלאים: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים ט"ז, ג').

פעמיים ביום אנו מזכירים את יציאת מצרים, בקריאת שמע, שחרית וערבית. ישנן מצוות רבות נוספות שנצטווינו לקיימן כאות וזיכרון ליציאת מצרים, ביניהן: שבת, ציצית, מועדי ישראל ועוד. מעניין, גם בדיבר הראשון בעשרת הדברות נאמר: "אנכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ', ב').

מדוע כה חשוב לזכור את יציאת מצרים?

ביציאה ממצרים טמונים עיקרים רבים מעיקרי היהדות: מציאות האלוקים בעולם, השגחתו, ענייני שכר ועונש, עיקרי הנבואה ועוד. על ידי זכירתה אנו משננים לעצמנו את עקרונות העם היהודי.

לאחר "סדנת" עשרת המכות, בני ישראל יוצאים, כשהם מחוזקים באמונתם ומודעים היטב למציאות האלוקים בעולם ולשליטתו הבלעדית. בהגדה של פסח אנו אומרים: "רבי יהודה היה נותן בהם (בעשרת המכות) סימנים: דצ"ך, עד"ש, באח"ב", אלו ראשי תיבות של עשרת המכות. רבי יהודה מחלק את המכות לשלושה רבדים של גילוי אלוקים בעולם:

"דצ"ך", מורה על שליטת האלוקים ברובד התחתון של היקום. על ידי מכת דם – ביאור, על ידי מכת צפרדע – על פני היאור, על ידי מכת כינים – באדמה.

"עד"ש", מורה על שליטת הבורא בנבראים שעל פני האדמה. על ידי מכת ערוב – בבהמות, על ידי מכת דבר – בחיים ובמוות של הבהמות, על ידי מכת שחין – באדם.

בסדרת "באח"ב", חווינו שליטה ברובד גבוה יותר. על ידי מכת ברד – בשמים, שם ראינו שליטה מוחלטת על הטבע, וכמאמר הפסוק: "ואש מתלקחת בתוך הברד", על ידי מכת ארבה – שליטה על הרוח, כמו שנכתב בתורה: "ורוח הקדים נשא את הארבה", על ידי מכת חשך – שליטה על המאורות. ולבסוף, ראינו את שליטת האלוקים בחיי האדם – על ידי מכת בכורות.

זוהי כוונת רבי יהודה בנתינת הסימנים, כל סדרה הראתה שליטה חזקה יותר ביקום מהסדרה שלפניה.

אחת התובנות המרתקות שיציאת מצרים לימדה אותנו, היא דבריו המפורסמים של אחד מרבותינו הראשונים – הרמב"ן:

"ומן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה. שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד" (רמב"ן פרק י"ג, פסוק ט"ז).

אחד מיסודות התורה הוא להאמין שכל המקרים הקורים לנו הם ניסים ואין בהם טבע ומנהגו של עולם. רצונו של הבורא הוא שהעולם יתנהל על פי חוקיות מסויימת, שאנחנו קוראים לה טבע. אבל גם הטבע מוחזק כל רגע ורגע על ידי רצונו של הבורא, וכשהוא רוצה הוא משנה את "הטבע". ביאור יש מים לא בגלל שכך קבע הטבע, אלא בגלל שכן הוא רצון אלוקים. ברגע שירצה אחרת הם ייהפכו לדם. הדברים נראים לנו כטבע, כיוון שהתרגלנו אליהם.

אנו חיים כיום בעולם עם תפיסה מטריאליסטית, מאוד קשה לנו לחשוב על כך – אבל זו האמת. את האמת הזו אלוקים רוצה שנשנן לעצמנו על ידי כך שנזכיר את סיפור יציאת מצרים דבר יום ביומו...

הרמב"ן עולה מדרגה, והוא אומר דבר נוסף: "אלא אם יעשה מצוות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו, הכול בגזירת עליון".

כולנו יודעים שיש "חוקים" לטבע, חוק המשיכה, חוק ההתמדה, חוק החיכוך וכו'. באה היהדות וטוענת, שכשם שיש חוקים לעולם הגשמי, כך יש חוקים גם לעולם הרוחני, חוקים רוחניים שעל פיהם אלוקים מנהל את העולם. מהם אותם חוקים רוחניים? אם אדם עושה מצוות "יצליחנו שכרו", ואם אדם עובר עליהם ומחטיא את המטרה "יכריתנו עונשו". הרעיון בא לידי ביטוי במצרים, המצרים שהרעו לישראל נענשו, וישראל נצלו. אגב,

המוח שלנו לא רגיל לתפיסת עולם זו, כיצד יתכן שמעשי בני האדם קובעים את התנהלותו של העולם, וכי הגשם ולדוגמה, תלוי במעשי האדם? אבל זוהי תפיסת היהדות...

נמחיש תובנה זו ונבסס אותה:

התלמוד מספר (מסכת ברכות דף ל"ג) שבאחת הערים היה ערוד (סוג של נחש) שמידי יום הגיח ממאורתו והזיק לעוברים ושבים. בני העיר ניסו להרוג אותו אך ללא הצלחה... יום אחד, הגיע לאותה עיר רבי חנינא בן דוסא – שהיה תנא קדוש, ובני העיר בקשו ממנו שיתפלל עליהם שהערוד יפסיק להזיק להם. אמר להם רבי חנינא היכן מאורת הערוד? הראו לו. הניח רבי חנינא את רגלו על פתח המאורה, יצא הערוד והכיש את רבי חנינא – ומת הערוד. אמר ר' חנינא לבני העיר: לא הערוד ממית, אלא החטא  ממית. אמרו: "אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא..."

רבי חנינא לימד את בני העיר ששום דבר לא קורה בחינם. הערוד לא ממית, כי כך מנהגו של עולם, הערוד ממית רק את מי שצריך למות...

סיפור נוסף מופיע במסכת ברכות (דף ה'). לרב הונא, אחד מגדולי האמוראים, אירע מקרה מצער, החמיצו לו ארבע מאות חביות יין. חבריו באו ורמזו לו בעדינות:

"כנראה לא לחינם הדבר, אולי תעיין במעשיך...", אמר להם רב הונא "וכי חשוד אני בעיניכם?" אמרו לו חבריו: "וכי חשוד אלוקים בעיניך, האם עולה על דעתך שאלוקים זימן לך הפסד כה רב לחינם?"

המשיכו חבריו: "שמענו שאתה לא מעניק לפועל שלך את כל הזכויות שהתורה מזכה אותו". אמר להם רב הונא: "אמת, אך הוא גונב ממני כמויות גדולות של יבול..." אמרו לו חבריו: "על מה שאתה טוען, זכותך המלאה לתבוע אותו לדין, אבל הדבר עדיין לא פוטר אותך מלהעניק לו את זכויותיו..." התלמוד מסיים שרב הונא קיבל את דבריהם ונעשה נס והחומץ התייקר וכך לא הפסיד...

זוהי ההשקפה. דברים לא קורים ללא סיבה...

רבי יהושע בן קרחה, אחד מגדולי התנאים מספר ("ילקוט שמעוני" פרשת בחוקתי, רמז תרעה): יום אחד הוא ישב יחד עם חבריו תחת האילן, ואוושת הרוח שנשבה "הקפיצה" אותם. הם פחדו שאויבים מתקרבים, והחלו לנוס. לאחר כמה דקות מנוסה, הם שמו לב שאף אחד לא רדף אחריהם ושהם נסו לחינם...

מה היינו עושים במקומם? מן הסתם שהיינו נושמים לרווחה ונרגעים...

רבי יהושע בן קרחה נהג אחרת: "לאחר שעה נפנינו לאחורינו וראינו שאין שם אדם, וישבנו ובכינו ואמרנו: אוי לנו, שנתקיים בנו המקרא שכתוב בתורה: "ורדף אותם קול עלה נידף ונסו מנוסת חרב". רבי יהושע בן קרחה וחבריו ערכו חשבון נפש, מדוע אלוקים גרם להם להיבהל ולנוס מקול עלה נידף, והרי שום דבר לא נעשה ללא סיבה.

כולנו מצפים לישועה, אך כנראה שהמפתח לישועה נמצא בידיים שלנו, וכפי שאמר הרמב"ן: "אם יעשה המצוות – יצליחנו שכרו..."