עשיר גדול היה ראובן. עסקיו חבקו עולם ומלואו. בכל אשר הוא עושה, ה' מצליח בידו. מודע היה ראובן כי מתנת שמים היא, וראה את עצמו כשומר פיקדון. "לא שלי הוא הכסף", היה אומר, "אך שליח אני". היה נוהג בעניים המתדפקים על דלתו בעין טובה, בלב רחב ובידיים פתוחות.

הכל ידעו כי איש המזדמן העירה ומחפש מקום לאכול, לשתות וגם למצוא מקום להניח את ראשו, עליו לפנות אל ביתו של ראובן, ושם ימצא את מבוקשו. תמיד היה ביתו פתוח לרווחה, ומן המטבח היו נודפים במשך כל שעות היום ריחות של מאכלים משובחים.

באחד הימים הגיע אל העיירה יהודי קשה יום שעל גבו תרמיל דהוי והוא עייף ויגע מטורח הדרך. האנשים מיהרו להפנותו אל ביתו של ראובן. שם, אמרו לו, יוכל לקבל את כל אשר יחפוץ.

פנה האיש והלך אל הכיוון שהראו לו, אך מאחר שלא ידע את הכתובת המדויקת, הדפק על אחד הבתים ושאל האם אפשר לקבל כאן ארוחה חמה ומקום מנוחה. בעל הבית השיב בחיוב. "אלא" הוסיף האיש, "עליך לעבוד מעט, ואז תוכל לקבל תמורה לעמלך".

לא היתה לו ברירה, רעב היה ובטנו קרקרה. כך מצא את עצמו עומד במחסן מאובק, מלא גרוטאות וחפצים שאבד עליהם הכלח, ובעל הבית עומד עליו פוקד ומצווה: "הזז לכאן, קח לשם, הוצא החוצה, נקה וקרצף", כך במשך שעות ארוכות. עשה ככל המצווה עליו, אך ידע הוא כי בסופה של העבודה תבוא התמורה.

סוף סוף הסתיימה העבודה. לאחר יום שלם שלא בא אוכל אל פיו, נשא עיניו אל בעל הבית כאומר: הבה לי את אשר הבטחת. ובעל הבית מבין יפה את הרמז, מוציא אותו החוצה ומראה לו באצבעו: "הנה שם, בבית הגדול בקצה הרחוב, שם תוכל לקבל ארוחה ומקום לנוח".

האיש תמה במקצת אך שותק. מגיע הוא אל הבית הגדול ומשרת במדים מקבל את פניו בשמחה, מושיבו לשולחן ערוך בכל מיני מעדנים ומטעמים, שסביבו יושבים עניים נוספים. האיש מתיישב ולאחר שאכל, פותח הוא את פיו ואומר: "אכן, שווה היתה העבודה, כדאי היה העמל". הנוכחים מסתכלים ותמהים: "איזה עמל? איזו עבודה?" והוא משיב לתומו ומספר כי עבד קשה תמורת הארוחה בבית שבתחילת הרחוב. הללו ממלאים את פיהם צחוק ואומרים: "מסכן שכמותך, לשווא עבדת, ניצלו אותך, כאן מקבלים ארוחת חינם..."

* * *

האדם עמל במשך השנה להשגת פרנסתו, אך מקבל הוא רק את מה שיושב מרומים קצב לו בראש השנה.

ככל שיעמול האדם ויזיע כדי פרנסתו, סופו של דבר, יקבל רק את מה שהוקצב לו בראש השנה במרומים.