כל ימיהם של אלו שנחסכה מהם מתנת שמים זו, סובבים סביב השאיפה לזכות לחבוק בזרועותיהם ילד אשר יחיה את חייהם. מחכים הם בכיליון עיניים לרגע שבו ישבור בכי תינוק את דממת הלילה הנצחית השוררת דרך קבע בביתם.

כזה היה הזוג שבו עוסק סיפורנו. שנים ארוכות חלפו מאז נישואיהם, ועדיין לא זכו. כמה דמעות, כמה תפילות, כמה בקשות. כל מכיריהם נדו להם בראשם. שנים כה ארוכות והתקווה טרם סרה מלבם. ההיפך הוא הנכון. ככל שארכו השנים, כך גדלה התקווה כי קץ הסבל לבוא, ויום יבוא ואור יאיר את חשכתם. כמה ביקשו לחבוק בזרועותיהם "חיים"... לא היה רב שלא חילו את פניו, לא היה קבר בארץ או בעולם שלא הוזכרו בו שמותיהם, כמעט לא נמצא רופא מומחה שאת שמם לא שמע ומכספם לא טעם.

כמו בסיפורים היפים, יש אור בקצה המנהרה! לא היה קץ לאושרם של בני הזוג כשנתבשרו כי הנה קרוב היום שבו יזכו לחבוק "חיים" בזרועותיהם. דומה כי אותם תשעת החודשים נתארכו הרבה מעבר לאותן שנים שבהן ציפו לילד. אך סופו של כל זמן לבוא אל קצו, וביום שכולו תקווה מצא האב את עצמו עומד במקום שצעירים ממנו זכו לעבור בו לא אחת. עומד הוא בחדר ההמתנה בבית החולים, ספר תהלים בידו ועיניו זולגות דמעות של תקווה ושל תפילה. השעות חולפות, עצביו נדרכים כמעט עד קיצם.

הדלת נפתחת, רופא חמור סבר פונה אל האב: "הממתין אתה לבשורה?" "כן", הוא משיב בציפייה דרוכה. "מה קרה?" שואל הוא בחצי בהלה. "שמח אני לבשר לך כי נתברכת בבן. אבל...", "אבל מה?" שואל הלה כשפניו כצבע חלוקו של הרופא. "בנך נולד עם מחלה חשוכת מרפא, שכל החולה בה סופו שימות". "האומנם, האין כל תרופה?" שואל האב בציפייה לטוב. "אין! טרם נמצאה תרופה, ואפילו ניסיונית, למחלה זו". "שמא ישנו מחקר כלשהו בנושא? איזו תקווה, ולו הקלושה ביותר?" "לא! לא ידוע כמה זמן, אך המוות סופו שיבוא". "ומה בינתיים?" "אין מה לעשות, אלא לגדל את הילד בצורה הטובה ביותר, ולהכינו לכך כי עליו לנצל את הימים שבידו. בקצרה, להכינו ליום מותו".

בייאוש גובר פונה האב בחשש ושאלה אחרונה בפיו: "אמור נא לי, דוקטור, מה טיבה של מחלה זו ומה שמה, לפחות שאדע. הן כה רצינו לחבוק חיים בזרועותינו". "יפה שאלת. כך רציתם וכך גם תזכו. מחלה זו שסוף כל הנושא אותה סופו למות, אין שמה אלא חיים".

*

החיים הינם זמניים. אשרי מי שממלא אותם בתוכן אמיתי.