איש עני חי באחת העיירות הנידחות. בקושי פרנס את משפחתו. ילדיו היו תמיד לבושים קרעים ופושטים ידם ללחם.

ברבות השנים גדלה המשפחה, ושוב לא היה די בפרוטות שאסף בעיירה בכדי לכלכל את בני משפחתו. ישב האיש והגיע לכלל החלטה כי עליו לצאת לעולם הגדול ולסובב על פתחי נדיבים.

ממחשבה למעשה עדיין היתה הדרך ארוכה, שהרי הרכבת אינה נוסעת בחינם, וכסף מנלן? הלך האיש והידפק על פתחיהם של בני העיירה וביקש כי יואילו לתת לו מתת, שכן ברצונו לנסות את מזלו בעיר הגדולה.

ואכן, כעבור זמן הצטבר בידו סכום שהספיק לקניית כרטיס נסיעה במחלקה החמישית, והאיש עמד לצאת לדרך. נפרד ממשפחתו ופנה אל תחנת הרכבת.

בתחנת הרכבת עלתה בליבו מחשבה שלא נתנה לו מנוח. הן זו לו הפעם הראשונה בחייו לנסוע ברכבת, ומדוע ייסע כמו במחלקה החמישית כמו קבצן. חייב הוא לנסוע במחלקה הראשונה כאחד האדם...

אלא שדא עקא, כסף מנלן? עמד וחישב כי בכסף שיש בידו יכול הוא לקנות כרטיס במחלקה הראשונה לשתי תחנות, במקום לעשרים תחנות במחלקה החמישית. אמנם שתי תחנות אינן מביאות אותו ליעדו, אבל בכל זאת שווה היא הטרחה. ייסע שתי תחנות ושם ירד, יפשוט את ידו ויאסוף סכום נוסף שיאפשר לו להמשיך בדרכו ברכבת אל העיר הגדולה.

חשב ועשה. קנה כרטיס מוזהב למחלקה הראשונה והמתין לרכבת. משהגיעה מיהר, עלה ותפס את מקומו במחלקה הראשונה כשהוא מתרווח על מושבו בהנאה. נוסע הוא בהרחבת הדעת, מה טוב ומה נעים. הקטר שרק והרכבת הפליגה לדרכה. האיש ישב ונהנה מכל רגע. מה יכול להיות יותר טוב? חצי שעה עוברת והרכבת עוצרת מדהירתה. תחנה ראשונה כבר כאן, עוד תחנה אחת נשארה לו. הוא ממשיך להתרווח בהנאה על מושבו, והנה בקושי הספיק ליהנות, וכבר תחנה שניה... הוא מנסה להתחמק ולהישאר עוד מעט, אבל המבקר מגיע ומכריח אותו לרדת.

נו, אומר הוא לעצמו, לפחות נהניתי עד כאן. ארד ואאסוף כסף בין התושבים לצורך הנסיעה הבאה... אלא שהמציאות טפחה על פניו. אין כאן לא עיר ולא תושבים. הוא ירד בלב המדבר, אל השממה.

* * *

מוטב לקבל החלטה קטנה, אך כזאת שתוביל אותנו אל המטרה הסופית, מאשר להישאר בישימון...