בעל מקצוע היה, וידיו ידי זהב. שנים ארוכות היה אחראי למערך היצור באחד המפעלים המשגשגים ופרנס את בני משפחתו בכבוד. אך לא לעולם חוסן. המפעל נקלע לקשיים, ובתוך זמן קצר מצא את עצמו עם עוד עשרות עובדים ותיקים מחוסר עבודה.

תחילה ניסה את מזלו במפעלים אחרים, אך רוב המשרות היו תפוסות, והמשרות שהיו פנויות, עמדו עליהן עשרות קופצים, רובם צעירים. באופן טבעי הם זכו לעדיפות עליו, המבוגר בשנים. הוא לא בחל בשום הצעת עבודה, אך לשווא. הוא נותר עם התואר "מובטל".

מתואר "מובטל" אי אפשר להתפרנס. כך מצא האיש את עצמו עובר מבית לבית ואוסף תרומות. הבושה צורבת, הביזיונות נוראים, אך קולות הילדים המבקשים אוכל גוברים על הבושה הטבעית.

בעודו דופק על דלתות נדיבים, מצא את עצמו עומד מול מכר ותיק. האיש הביט בו בעיניים רחמניות והבין את המצוקה המסתתרת מאחורי עמידתו הכפופה. הוא השכיל לרדת לעומק נפשו ולחוש את הביזיונות והבושות שמלווים אותו. באותם רגעים גמלה בלבו ההחלטה לחלצו מן המצר באופן מוחלט.

"שמע, ידידי, מוכן אני לתת לך סך של 1500$ בכל חודש, בתנאי שלא תעסוק יותר בקיבוץ נדבות. בתחילת כל חודש תבוא לביתי ותקבל את הקצבה האמורה, עד שתמצא עבודה כלבבך".

הוא לא האמין למשמע אוזניו. ברגע אחד נפתרו כל בעיותיו הכלכליות. המצב היה טוב מדי מכדי להיות אמיתי, אבל האיש בהחלט נראה רציני בכוונותיו.

הוא פרץ בבכי נרגש, מילים מגומגמות יצאו מפיו. הוא לא ידע איך להודות למיטיבו ולאיש חסדו. הוא חיפש באוצר המילים שלו מילים של הודיה ושל הערכה, וניסה להביע את שבקרבו. הוא עזב את הבית כשפיו אינו מפסיק להודות, לשבח ולהלל.

וכך, מדי חודש בחודשו ניגש אל בית ידידו העשיר, קיבל את המעטפה, ולא שכח להודות על הטובה שהלה גמל עמו.

לאחר מספר חודשים, אזר אומץ ושאל את האיש: "אולי יואיל לשלשל את הכסף לתיבת הדואר של ביתי, הן עובר הוא שם בדרך לעסקיו. כך יוכל לחסוך לעצמו כברת דרך ארוכה.

האיש טוב הלב הפקיד מדי חודש בתבת הדואר מעטפה גדושה בשטרות בסך כולל של 1500$.

חלפו חודשים נוספים, וחודש ניסן התקרב. אבי המשפחה ערך את מאזן ההוצאות העתידי ונוכח כי 1500$ המספיקים מדי חודש למחיה החודשית, לא יוכלו להספיק להוצאות החג, אף אם יצמצם את הוצאותיו למינימום ההכרחי.

בעת שישב ו"שבר את ראשו" מאין יגדיל את התקציב החודשי לחודש המתקרב, ישב ידידו הטוב והכין את המעטפה לחודש ניסן. במוחו הבזיקה הארה כי  הוצאותיו של חודש זה מרובות. בנדיבות לב שלף עשרה שטרות נוספים, קרע את המעטפה הראשונה, צירף אלף לאלף וחמש מאות, הכניס למעטפה חדשה והכניס לתבת הדואר בדרכו לעסקיו.

המעטפה הקבועה בצבצה לה מן התא. הוא אחז אותה בידו ומיד הרגיש שהנפח גדול מן הרגיל. פתח את המעטפה ופרץ בבכי של אושר. האיש לא אכזב, הוא זכר אותי ואת צורכי משפחתי.

הוא מיהר למשרדו של מיטיבו, התפרץ לחדר ובבכי נרגש הודה לו על אלף הדולרים ששלח לו לכבוד החג.

"אלף??? זה כל מה שהיה במעטפה?" תמה האיש.

"לא, על האלף חמש מאות כבר איני מדבר, זה הרי קבוע..."

* * *

עלינו להודות גם על מה שהתרגלנו לקבל כמובן מאליו.