באחת העיירות היה גביר ולו בת שהגיעה לפרקה. שדכנים הדפקו על דלתו השכם והערב והציעו הצעות שהמכנה המשותף שבהן – כסף. אולם הגביר רצה חתן שישקוד על התורה ויסב נחת לו ולמשפחתו.

המאמצים נשאו פרי ואחד השדכנים הצליח לשכנע את הגביר לקחת לו לחתן בחור "מופלג", מיוחד במינו, ששמו נודע לתהילה.

הגביר ערך חתונה מפוארת, שכמותה לא ראתה העיירה, וכל כולו מלא שמחה על שזכה לחתן תלמיד חכם בעבור בתו.

מיד לאחר ה'שבע ברכות' לקח הגביר המאושר את חתנו והראה לו את החדר המיוחד שהכין בעבורו, שם יוכל לשבת ולהגות בתורה יומם וליל ללא דאגות. את החדר מילא בספרי קודש רבים, מהם ספרים נדירים.

שניהם היו מאושרים. העשיר על שחשב כי זכה בחתן בן תורה, והחתן היה מאושר על שזכה ב'חופש גדול'. אין הוא צריך לעבוד, ואף ללמוד לא ידע, שכן תלמיד חכם מעולם לא היה. יושב היה בחדרו המיוחד ומעביר את זמנו בבטלה.

ביום מן הימים בעודו יושב ומעביר את זמנו לריק, שמע רחש מאחורי הדלת. הוא נבעת. בטוח היה כי הנה חותנו בא לראות, האם יושב הוא והוגה בתורה. אבוי יהיה לו אם יתגלה קלונו, כי עד עצם היום הזה טרם נגע אף לא באחד מן הספרים שבארון. מיהר לארון הספרים ושלף ממנו גמרא עבת כרס ועוד ספרים, ולצורך התפאורה החל מתנדנד ליד הגמרא במשך זמן ארוך, עד אשר שקטו הקולות שמאחורי הדלת.

כך היה גם למחרת. מדי יום היה שומע רחשים מבעד לדלת, ומיד מתיישב ללמוד בשקידה עצומה. מאחר שהחל בהצגה אף היה לומד מעט ומתקדם בין דפי הש"ס, שכן לא קלה היא המלאכה לשבת ולהתנדנד בלי לעשות מאומה.

כך חלפו להם ימים, שבועות וחודשים. שנה חלפה. בן נולד לאותו אברך, והוא המשיך להסתגר בחדר "ולהגות בתורה". מתפלא היה בלבו על התמדתו של חותנו בעומדו שעות רבות מאחורי הדלת, אך הצדיק את המעשה בכך, שחותנו נהנה מאד לראות אותו עוסק בתורה.

באחד הימים, גמר אומר בלבו לשים קץ לעינוי המתמשך. קם ממקומו, הניח את ידו על ידית הדלת, מצפה לראות את חותנו מחליף צבעים, על שעמד כגנב מאחורי הדלת. בתנועה חדה פתח את הדלת, מאחור... לא חותן ולא חותנת. חתול שמן, מדושן עונג, יושב ומתחכך בשטיח.

* * *

מה תרבה הבושה כאשר יראו לאדם בעולם האמת שכל מה שעשה בחייו היה רק כדי לרצות את בני ביתו.