הדגלים התנופפו ברוח אביבית קרירה, תזמורת של חיל הנחתים ניגנה שירי לכת קצובים והאווירה היתה רווית מתח. מסביב לכיכר הדשא המוריקה הסתופף צבא גדול של עיתונאים ואנשי תקשורת, שהתרוצץ לחפש מקום שיהיה קרוב ככל האפשר לבימת האירוע. אורחי הכבוד רמי המעלה נהרו אל הכיסאות שהוצבו על הדשא שלמרגלות הבית הלבן. כולם ציפו לשלושת המנהיגים שיופיעו לפתיחת הטכס של חתימת חוזה השלום בין ישראל למצרים.

לרגע עצר העולם את נשימתו; הוא לא האמין למראה עיניו. אולם עובדה היא: המנהיגים חתמו על חוזה השלום המיוחל. כעת הגיעה שעת הנאומים. בזה אחר זה קמו המנהיגים והעלו על נס את השלום שהושג לאחר מאמצים קשים, מיקוחים מייגעים ודרך חתחתים ארוכה. הם חלקו שבחים זה לזה והביעו דעה אחידה שהנה עומד המזרח התיכון בפני תקופה חדשה, והיחסים בין שתי המדינות עתידים להתפתח ליחסי ידידות, רעות ואהבה. תוך חיוכים הדדיים ומלל דיפלומטי רב, לא שכחו המנהיגים לצטט את הפסוק המפורסם: "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

האמנם ידעו המנהיגים את אשר הם מצטטים? כלום משתלב פסוק זה באירוע של חתימת חוזה שלום בין ישראל למצרים? מסתבר שלא.

לו היו המנהיגים לומדים את הנושא, כפי שהוא מופיע בתנ"ך, היו מכירים בעובדה שמצויים שני סוגי שלום: שלום קבוע של אחרית הימים ושלום זמני ומשתנה הניתן להגשמה בכל עת.

שלום קבוע של אחרית הימים אינו ניתן למימוש ולהגשמה בעת שמנהיגים אלה או אחרים חפצים בו. זהו שלום שאינו תלוי בבני אדם וברצונם. הוא תלוי בתקופה, והתקופה, כאמור, היא אחרית הימים.

על תקופה זו נאמר:

"והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר בית ה' ואל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב', א'-ד').

זהו חזון אחרית הימים, הכולל גם את רעיון השלום המצוטט כה רבות. בתקופה זו, שאותה מתארים הנביאים בערגה רבה, יתנוסס בית המקדש על תילו, ונהירה של עמים תתנהל אליו. נהירה זו הינה תוצאה של התעוררות רוחנית העתידה לפקוד את עמי העולם. כולם ישאפו ללמוד את אורחותיו של ה'. ציון עתידה להיהפך למרכז רוחני גדול, וממנה תצאנה תורה והדרכה לכל עמי העולם. בישראל ימלוך מלך משיח (ראה ישעיהו י"א), חוטר מגזע ישי, שישפוט את עמי העולם וידריכם בדרך ישרה. דרך של הבנה הדדית וסובלנות בין העמים. השפעתו תוליך לשינוי ערכים ולמהפך בתפיסה הכללית, בכל הנוגע לסכסוכים הגלובאליים. עמי העולם יבינו שאין עוד מקום למלחמות, וכתוצאה מכך, יבוטלו הצבאות, יפורקו המחנות, ובתי חרושת שייצרו עד עתה כלי נשק, יחלו ליצר ציוד חקלאי. בצורה זו תתגשם הנבואה: "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

ובנוגע ליחסים שבין אומות העולם לבין עם ישראל – הרי הנבואה המפורסמת: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן נוהג בם. ופרה ודב תרעינה, יחדו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן... לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעת את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו י"א, ו'-ט').

ישראל לא תהיה עוד מטרה לכיבוש, להתגרות, לשוד ולביזה. אומות העולם ישלימו עם מציאותו של הכבש, ומתוך הכרה במונותיאיזם, יניחו לו לחיות את חייו בלי לפגוע בו כלל. זהו אפוא השלום של אחרית הימים.

שלום זה אינו תוצאה של משא ומתן בקמפ-דיויד, ואינו תלוי כלל בחתימתם של מנהיגים. נשיא ארה"ב אינו המלך המיוחל שיבוא לשפוט "בין הגויים ולהוכיח לעמים רבים", וודאי שהוא אינו ניחן בתכונות של "הצדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו" – המאפיינות את מלך המשיח. לשלום זה אנו מצפים בכליון עינים, אך עם זאת אנו יודעים שכרגע נבצר מעמנו להשיגו, וכל עוד שלא התהוותה התקופה המיוחלת – לא יתממש השלום הנזכר. הזכרת שלום זה בחתימת חוזה השלום אינה אלא חוסר ידיעה במהותו של השלום, באופיו ובתקופה שבה הוא עתיד להתגשם.

אולם יש שלום אחר, שלום זמני-משתנה הניתן להגשמה בכל עת. שלום זה מתואר בתורה: "ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקרא כ"ו, ו').

שלום מסוג זה הוא שלום מצומצם, לא עולמי ולא גלובאלי. הוא שלום מקומי בין ישראל לבין שכנותיה. בשלום זה ממשיכות המדינות לצחצח את חרבותיהן ולאיים על זולתן, כמקובל מימים ימימה לאורכה של ההיסטוריה העולמית. מלחמות – גדולות או קטנות – תפרוצנה על המפה העולמית, עולם כמנהגו נוהג.

רק כאן ישרור שלום מקומי מיוחד. מדינות האזור יניחו לישראל לחיות בשקט ותושביה ינומו שנת ישרים ללא חרדה. אמנם התורה לא העניקה הבטחה שמדינה כלשהי לא תצא לתקוף את ישראל; הדבר אפשרי בהחלט גם בצורה זו של שלום, אולם התוצאה חזויה מראש: "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב" (שם ז'). מובן מאליו שמנוסת האויב והניצחון יעודדו ויגבירו את תחושת הביטחון ואת שלוות התושבים. ישראל תהיה אפוא פינה שלווה בתוך ים סוער של סכסוכי עמים.

הנביא מיכה היטיב לתאר את מהותו של שלום זה באומרו:

"והיה זה שלום, אשור כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בארמונותינו והקימונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם. ורעו את ארץ אשור בחרב ואת ארץ נמרוד בפתחיה, והציל מאשור כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בגבולנו" (מיכה ה', ד'-ה').

בשלום מסוג זה יצטרך עם ישראל להמשיך ולאמן צבא, להצטייד בנשק ולהיות מוכן לנהל מלחמה לכשיידרש. אך תהיה זו מלחמת הגנה כדי להעניק את השלום ואת השלווה לתושבים. התורה מבטיחה, כאמור, שישראל תנצח, והאויב יירתע מלשוב ולתקוף.

שלום מסוג זה כבר התגשם פעם בתולדות עם ישראל. לפני שנולד שלמה המלך נאמר לדוד אביו: "הנה בן נולד לך, הוא יהיה איש מנוחה, והניחותי לו מכל אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו" (דברי הימים א' כ"ב, ט').

הבטחה זו אכן התגשמה במלואה: "וישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה" (מלכים א', ה', ה'). למרות השלום ששרר בימיו, המשיך שלמה לאמן את הצבא, ואף המשיך בייצור אמצעי לחימה ובאגירתם. במקום אחד נאמר: "ויהי לשלמה ארבעים אלף אורוות סוסים למרכבו ושנים עשר אלף פרשים" (מלכים א', ה', ו'), ובמקום נוסף נאמר: "ויעש המלך שלמה מאתים צנה זהב שחוט, שש מאות זהב יעלה על הצינה האחת. ושלש מאות מגנים זהב שחוט שלשת מנים זהב יעלה על המגן האחת, ויתנם המלך בית יער הלבנון" (מלכים א', י', ט"ז-י"ז). כזה היה השלום הזמני בימי שלמה. זהו השלום המקומי שהתורה מבטיחה: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד". בשלום מסוג זה נאמר (ויקרא כ"ו, ו'): "וחרב לא תעבור בארצכם". אפילו חרב שאינה מכוונת כלפי עם ישראל, לא תעבור דרך ארצנו לתקוף עם אחר.

שלום מסוג זה ניתן להשגה, למימוש ולביצוע בכל עת ובכל זמן, אך הדרך לביצועו אינה בדיוק הדרך שהלכו בה שלשת המנהיגים. שלום זה מותנה (ויקרא כ"ו, ג'): "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", אז: "ונתתי שלום בארץ". אם ישמרו ישראל את המצוות ויהיו עמלים בתורת ה' – יזכו לשלום, לביטחון ולשלווה. בהעדרם של תנאים אלו הופך להיות כל חוזה שלום – ויהיו חותמיו אשר יהיו – לפיסת נייר שאין בה שום ערובה לקיום הדברים הנאמרים בה. לעומת זאת, אם יקוימו התנאים הנזכרים, מצטרפת אל חוזה השלום חתימתו הנסתרת של אלוקי ישראל, והוא, העושה שלום ממרומיו, יכול להבטיח את קיומו של החוזה הנחתם בין הצדדים.

עלינו לדעת סוד זה של צירוף הגושפנקה האלוקית לחתימה, ולעשות הכול שאמנם הוא ירצה להצטרף לחוזה זה. אז יתממש רעיון השלום ותתגשם הברכה: "וישבתם לבטח בארצכם".