עומד הרב בטבורו של בית המדרש, עיניו מלטפות בלטיפה אימהית את פניהם של בעלי הבתים, עמלי יום בעלי העיניים הכבויות למחצה. מביט הוא בהם ומעיניו זוהר אור עילאי החודר לתוך לב השומעים ונכנס עמוק אל פנימיותם.

בין המצטופפים המנסים לקלוט לחלוחית כלשהי של תחייה רוחנית, עומד הטייח. שמורות עיניו עומדות על סף עצימה. ידיו המלוכלכות בטיח משפשפות הלוך ושוב את עיניו. ואולי, עולה מחשבה במוחו, אולי מכאן תצמח הישועה? הן הצרכים מתרבים והכיס מדלדל. שמא יציע את עצמו לפני הגבאים לטייח את בית המדרש?

תר הוא בעיניו אחר הגבאי, כשהוא מעלה בדעתו ציורים של רווחה כלכלית שתעזור לו לעבור את תקופת החגים הממשמשים ובאים. קרן שמש של בין ערביים חודרת מתוך חלון פינתי מקומר בבית המדרש ומסנוורת את עיניו התרות אחר הגבאי. לפתע חודרת קרן מדבריו של הרב, ונדמה לו כי אליו מכוונים הדברים:

"הקב"ה עושה את רצונו של אדם הבוטח בו בלב שלם ומספק לו את כל צרכיו בכל מקום ובכל עת, ואפילו אינו צדיק, והרבה שלוחים למקום".

ממשיך הרב בקולו השליו ופניו מפיקות נוגה, המאיר את חלל בית המדרש בשעה זו של דמדומי חמה: "בטוח אני כי כל משאלה שישים אדם את בטחונו בה' שישיג אותה – תגיע לידו. אם רואים אנו שתקוותיהם של בני אדם שבות ריקם, אין זה אלא משום שאין ביטחונם בקב"ה מלא".

שמע הטייח את הדברים, פקח את עיניו, כמו מנסה לקלוט כי אכן שמע היטב את הדברים. מוחו העייף מנסה לחשב עד כמה כדאי לו להיות בטוח כי ישלח לו הקב"ה את פרנסתו ללא סיכון מיותר. שמא יתפשר על אלף זהובים? ואולי אם כבר, יבקש לעצמו עשרת אלפים? הן אמר הרבי כי מי שבטוח, סופו שיקבל...

בעוד המחשבות מתרוצצות במוחו, סיים הרב את דבריו וירד מהבימה. ניגש אל הסובבים כדי להחדיר לליבם עוד מילות חיזוק. עמד הטייח ונדחק בין שאר הלבבות הפועמים כדי לשמוע את עצתו של הרבי. הנה התפנה אליו הרב. בעיניים קורנות טוב לב חייך את חיוכו הלבבי ושאל לרצונו. "רבי", גמגם הטייח, "האומנם, הנכונים הדברים אשר דיברת? אם אלך ואקנה לעצמי כרטיס פיס חודשי, ואהיה בטוח במלוא ביטחוני בצור מבטחים הקב"ה, אזכה בסכום הגדול?" לחש הרב באוזני הטייח: "על אחריותי ועל דברתי. אם אכן תשליך את כל מבטחך על ה' יתברך, אכן תהיה הזכייה שלך".

יצא הטייח מאושר כולו. חסל סדר עבודת פרך בחומר ובלבנים. הן "בעל ביטחון" הוא, וממילא יזמין לו הקב"ה את כל צורכו. ניגש בלב קליל אל דוכן הפיס, מילא את כרטיס הזכייה בעצימת עיניים, וליבו סמוך ובטוח כי הפעם הזכייה שלו... למחרת, לאחר התפילה, התיישב נינוחות ללמוד עם זקני העיר, הלא שעתו בידו. חופשי הוא ממלאכתו, שהרי מובטח לו הפיס. בשובו אחר השיעור לביתו, תמהה אשתו שלא מיהר למלאכתו. והוא מיהר לשתפה בשמחתו על הזכייה הגדולה העומדת ליפול בחיקם.

שבוע לפני מועד ההגרלה תלה הטייח מודעה חגיגית בבית המדרש, ובה הזמין את כל ידידיו להשתתף במסיבת הודיה כיד המלך. לשאלת הרבים השיב בחיוך צופן סוד האומר: המתינו וראו... בין המביטים במודעה עמד גם הרב. עומד הוא ומתפעל, האכן הגיע הטייח למדרגה שלא רבים זוכים לה. כלום כה גדולה מידת ביטחונו בה'? בעומדו תמה, ניגש אליו בעל השמחה בכבודו ובעצמו והתכבד להזמינו להשתתף במסיבת ההודיה. הרב הביט בו וחשש התגנב לליבו. שמא אין זה ביטחון בה', אלא עצלות או מין שטן אחר. פנה אל הטייח ושאל: "על כמה עומדת הזכייה בפיס?" "על עשרים אלף זהובים", השיב הלה. "כלום בטוח אתה כי אכן שלך היא הזכייה?" "כן", נשמעה התשובה רפויה במקצת. "אמור נא לי", המשיך הרב, "התסכים למכור לי את כרטיס הזכייה תמורת עשרת אלפים זהוב במזומן?" הטייח אינו מהסס לרגע, מתוך היגיון פשוט, בטוח הוא כי טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ, וממהר להשיב: "ודאי מוכן אני, ואף בתשלומים".

***

אילו באמת היה בעל ביטחון, לא היה מוכר את הכרטיס במחצית מדמי הזכייה.