בכל ארה"ב מעולם לא היה עורך דין מוצלח כמוהו. אם היו לך מספיק מצלצלים בכיסך כדי לשכור את שירותיו, חזקה עליו כי היה מוציא בעבורך את פסק הדין הטוב ביותר. ברוב המקרים היה זה זיכוי מוחלט. מערכת התביעה הכללית רעדה מפניו. המושבעים העריצו אותו, והפושעים שיחרו לפתחו. כזה היה עו"ד סמואל ליבוביץ', יהודי מרומניה שהשתקע בארה"ב ונחל הצלחה יוצאת דופן. בכל חייו מעולם לא כשל במשפט. היה אמן הרטוריקה והדיאלקטיקה. הכול, מלבד מקרה אחד, מקרה המשמש אבן דרך, ונלמד בכל בתי הספר למשפטים.

היה זה בעיר יוסטון שבטקסס. אחד מגדולי הפושעים נתפס אחרי מצוד משטרתי נרחב, תוך הפעלת כוחות רבים ומידע מודיעיני. כשהושיבוהו על כסא הנאשמים, ידע כי גזר דין מוות מרחף על ראשו. מי כמוהו יודע, כי מה שידוע לציבור על מעלליו, אינו אלא כאין וכאפס לעומת מה שעשה באמת. אם הוא היה צריך לשפוט את עצמו, ללא ספק היה יוצא חייב בדין. אך רצון החיים גדול יותר מכל רצון אחר. גם פושע זה רצה לשמר את נשמתו בגופו, וזאת, למרות שפעמים אין ספור לא נענה לרצונם של אחרים להשאיר את נשמתם בתוך גופם.

בלית ברירה נפרד הלה מכמות מכובדת של מזומנים, ושכר את שירותיו של עו"ד סמואל ליבוביץ', כדי שייצגו בכבוד. אם יצליח להשאיר את ראשו וגופו ביחידה אחת, דיינו.

מעולם לא נמנע עו"ד ליבוביץ' לייצג אף אדם, ואפילו היה התגלמות הרוע האנושי. זאת מתוך אמונה כי לכל אדם זכות ייצוג בבית משפט, ובפרט אם מוכן הוא לשלם בעבור שירות זה.

המשפט החל. בזה אחר זה עלו העדים ומסרו את דברם. חבר המושבעים מחבר את  העדויות אחת לאחת, ומול עיניו עולה דמות פושע ממדרגה ראשונה. עבריין שללא כל ספק ראוי לעונש החמור ביותר בחוק.

בעיה אחת ניצבה לנגד עיניהם של המושבעים. אמנם כל ההוכחות הצביעו לעבר הנאשם. אלא שמעולם לא נמצאו אותם אנשים אשר הועלמו בעקבות מעשיו של הנאשם, וזאת מהסיבה הפשוטה, כי מחוקי ההישרדות, לא להשאיר ראיות בשטח. אנשי מקצוע, מסוגו של הנאשם, ידועים היו ביכולתם להעלים ראיות, אף אם היה הדבר כרוך במאמץ הגורם ליציקת בטון בבניינים הנבנים אי שם, להגדיל את נפחה כנפח שיעור גוף אדם.

גם באותו מקרה יחיד, שבו ההסתברות היתה יותר מכל מקרה אחר שבו הואשם, שכן  טביעות האצבע של הנאשם נותרו בזירת הפשע, ועדי ראייה ראוהו נכנס ויוצא מהמקום, עדיין הייתה חסרה החוליה המקשרת בין הראיות לבין מבצע המעשה.

למרות הכול, התיק היה נראה כסגור. חבר המושבעים היה נראה נחוש בהחלטתו לשים קץ למעשי נבלה מסוג זה, ומספר הראיות היה נראה כסביר מעל כל ספק. איזה להטוט ישלוף עו"ד ליבוביץ' הפעם מכיסו, הם אפילו לא יכלו לדמיין.

משנעמד עו"ד ליבוביץ במקומו מול דוכן המושבעים, מביט בהם בעיניו החודרות, הוא אמר: "כבוד השופט, חבר המושבעים ומערכת בית המשפט! לאחר שעיינתי בתיק ההוכחות, נוכחתי לדעת כי התיק מושלם, ואין בו אפילו פגם, ולו הקטן ביותר. לא נותרה בידי אלא ברירה אחת, והיא למצוא את ההרוג עצמו ולהביאו לבית המשפט. למען תראו כי למעשה אין הוא הרוג יותר ממני או מכם. אמנם המאמצים  היו קשים, הטרחה מרובה וההוצאות בלתי מבוטלות בעליל, אך המאמץ היה כדאי ועלה בידי למצוא את ההרוג מהלך על רגליו. לאחר מאמצי שכנוע סיכמתי עימו כי יגיע לכאן לבית המשפט. בעוד שלושים דקות יכנס ההרוג לבית המשפט, וממילא המשפט בטל ומבוטל".

דממה הושלכה בבית המשפט, ניתן היה לחתוך בסכין את המתח. ההלם שאחז את מערכת התביעה היה כה גדול, עד שהתובע הראשי נותר פעור פה וללא נשימה.

תמו שלושים הדקות, עיני כל הנוכחים היו נעוצות בדלת בית המשפט, אך דבר לא התרחש.

עו"ד סמואל ליבוביץ' נעמד שוב במקומו, כשחיוך של ניצחון מרוח על פניו: "רבותי היקרים, צר לי לאכזב אתכם, אך אף אחד לא עומד להיכנס בשערי בית המשפט, כל אשר סיפרתי לכם אינו אלא מעשיה שבדיתי ממוחי הקודח..."

"אבל", וכאן הרעים ליבוביץ בקולו, "כיצד יכולים אתם ליטול את חייו של אדם על פי עדויות, שאפילו אתם אינכם מאמינים בהן. אם היה ברור לכם במאת האחוזים כי עדויות אלו הן אמת, מדוע המתנתם כמחצית השעה? מדוע נעצתם את עיניכם בדלת בית המשפט? ודאי שעדיין מקנן ספק בליבכם שמא אין הנאשם אשם. ואם כן? איך המצפון והמוסר נותנים לכם ליטול חייו של אדם, כשלא הוכח מעל לכל ספק כי אשם הוא?"

הפסקה הוכרזה בבית המשפט. תעלול נבזי מסוג זה עדיין לא נעשה בבית המשפט, מאז היווסדו. אך מה יעשו וטענתו של ליבוביץ' יש בה מן האמת.

חבר המושבעים יצא להתייעצות בטרם יכריע את גזר הדין.

משנכנסו לאולם, הודיעו את החלטתם לשופט: "אשם", פה אחד.

סמואל ליבוביץ' ההמום קם מכיסאו והחל מנפנף בידיו, הכיצד מתעלמים אתם מהספק?

"אמנם, אנו הסתפקנו", השיב יו"ר המושבעים, "לא לחינם נעצנו מבטנו לעבר הדלת, אך זוג עיניים אחד בקהל לא זע ממקומו, עיניו של היושב על כסא הנאשמים לא משו ממקומם. הוא לא הביט לעבר הדלת בשעה שכולנו הבטנו. הוא לא ציפה במתח לכלום, מכיוון שהוא ידע שאיש לא ייכנס, ועל פי הודאתו האשמנו אותו!"

*

כאשר הלך הקב"ה אל אומות העולם והציע להם את התורה, הן החלו מיד לחקור מה כתוב בה, האם התורה מתאימה להם. אומה אחר אומה דחתה מעל פניה את הזכות לקבל את התורה. לבסוף, כשהגיע הקב"ה אל עם ישראל, מיד הם אמרו: "נעשה ונשמע". וכי לעם ישראל לא היה חשוב לדעת מה כתוב בה?

התשובה היא שהעם היהודי אינו זקוק לבירורים, האם תורת ה' מתאימה להם. הם יודעים את האמת! מי שיודע, אינו מברר ואינו מסתפק האם תופיע ההפתעה מעבר לדלת.