באחד ממסעות הציד של אחד ממלכי תבל, שמעה אוזנו קול זמיר, מופלא בזמרתו. קול עדין וערב, השובה את הלב בכבלי ערגה. ציווה המלך על משרתיו לתור אחר מקור הקול וללכוד את הציפור. המשרתים אכן עשו כמצוותו ושבו אל המלך כשבידיהם ציפור זמיר קטנה ונאה.

שמח המלך וציווה לקבוע כלוב עשוי זהב בחצר הארמון, להניח שם את מיטב הזירעונים ולדאוג לתנאים הטובים ביותר בעבור ציפור השיר המיוחדת.

הכלוב הוכן, הציפור הונחה בכלוב והחלה להשמיע את קולה השכם והערב, לשמחת בני הארמון. בין בעלי הכנף נפוצה השמועה על הציפור המלכותית השוכנת בכלוב זהב וזוכה לטיפול מסור ממשרתי המלך. נאספו הציפורים סביב הכלוב, הביטו בה בקנאה ואמרו לה: "מה שפר גורלך. שוכנת את בכלוב מפואר מוצל מפני השמש ומוגן מפני הגשמים והשלגים. בעוד ימים לא רבים יבוא החורף ועמו השלגים, ואת לא תדעי מחסור. לא תצטרכי לנבור תחת השלג כדי למצוא מזון. מה טוב חלקך!"

שמעה זאת הציפור בכאב ואמרה: "מוכנה הייתי להתחלף עימכן בשמחה. מה בצע לזהב ולכל התפנוקים אם אינני חופשייה. מה לי ולכל אלו אם אינני יכולה לפרוש כנף ולעוף. מוכנה אני להסתפק במועט שבמועט, ובלבד שאהיה חופשייה".

שמעו זאת הציפורים ונדו לה בראשן בצער, מבינות את סבלה ומשתתפות בצערה.

בטרם פנו לדרכן, פנתה אליהן הציפור: "מי מוכנה להתנדב למעני? יש לי אחות ביער הסמוך, וחכמתה מרובה. תעוף נא אחת מכן אליה, תספר לה את צרתי ותבקש את עצתה".

התנדבה אחת הציפורים ועפה אל היער הסמוך לחפש את אחות הזמיר. מצאה אותה על אחד הענפים וסיפרה לה את אשר קרה לאחותה. שמעה האחות את השמועה, לקחה זאת אל לבה, אחזה שבץ, נפלה מן הענף והשתרעה על הארץ.

חזרה הציפור אל הזמיר וסיפרה לה בכאב את אשר אירע לאחותה החכמה, כי ליבה לא היה מסוגל להכיל את השמועה הקשה.

שמעה זאת הציפור ופניה נפלו. פסקה לשיר, לא אבתה לאכול ולא רצתה לשתות, הסתובבה בכלובה אנה ואנה עצובה וכאובה.

ראו זאת משרתי המלך ואמרו: "הזמיר חולה, ימיו ספורים".

ואכן, כעבור מספר ימים, לדאבון לב, מצאו המשרתים את הציפור שרועה על קרקע הכלוב ללא תנועה. נטלו אותה המשרתים בידיהם, הוציאוה מן הכלוב והשליכוה ארצה.

אך הוטלה על הארץ, התעוררה לחיים, פרשה כנף והתעופפה לה בשיר ובזמר אל אחותה שביער הסמוך, והודתה לה על העצה החכמה שהעניקה לה- לעשות את עצמה כמתה וכך לזכות בדרור ובחופש.

* * *

מה יעשה האדם ויחיה? עליו 'להמית' את עצמו - לשכוח את כל טרדותיו הארציות, לפנות אל הרוחניות ולהיות בן חורין אמיתי.