הוא עמד בידיים שלובות בקצה המגרש, מביט בנעליו החזקות שעברו "שנות כדור" רבות, ועדיין עומדות בחזקתן. ממאן היה להפרד מנעלי הספורט הנושנות והמוכרות, שכן סימן של מזל ראה בנעלים אלו, שהביאו עמן הצלחה כה רבה לרגליו.

עוד מעט קט, ויחל המשחק. הגמר העולמי. שבועות ארוכים של התמודדויות קדמו למשחק זה. כמובן, הרהר לעצמו, הכול בזכותי, הן לא לשווא קבלתי את תפקיד הקפטן. התרגשות אחזה בו כאשר הבחין באלפי הצופים שבאו לראות את המשחק.

שוב חזר והביט בנעליו בחיבה. עיניו היו נשואות קדימה אל השעה שאחרי... ראה בדמיונו כיצד ניגש לקבל את הגביע... חיוך קל הפציע על שפתיו, והוא הפליג במחשבותיו.

"מדוע אתה שקוע במחשבות, מדוע אתה מחייך? הן טרם ניצחנו במשחק!" העיר לו אחד השחקנים.

"בוא נא אחרי ושמע את העתידות במו אוזניך, מפיו של מגלה העתידות".

הם הבחינו בחבריהם העומדים ומפצירים בו: "אמור נא, מה תהיינה תוצאות המשחק?" הלה הרהר קמעה, והשיב: "לא לשם כך נשלחתי".

"נשלחתי לגלות לקפטן את עתידו, להראות לו סרט מיומו האחרון עלי אדמות". הקפטן עמד נבהל, והלה הרגיעו: "אל דאגה, מדובר במאורע העתיד להתרחש בעוד חמישים וארבע שנים ושבעה עשר יום, רק רציתי להביא זאת לידיעתך".

בסרט נראה אדם בן תשעים מחובר לצינורות האכלה והנשמה, עיניו עצומות והוא בקושי נושם. סביבו בני משפחתו, בנים, נכדים ונינים, מנצלים את השקט הרפואי השורר מסביב ומתלחשים ביניהם: "הזקן הזה דווקא היה חביב, תמיד היה מספר סיפורים מימי טיכו על..."

הרופא מודיע בלחש: "זהו נגמר!" המכונות דוממות, הוא נפטר. בני המשפחה נראים בהלוויה, מכריזים בפאתוס: "זכרו לא יסוף מקרבנו לנצח!"

ההלוויה הסתיימה זה מכבר, האחים נפגשים בערב בדירה של הסב כדי לסגור עניינים טכניים. מחפשים בין החפצים, מתלוצצים בחשאי על עיתוני הספורט הרבים שאסף... "תאר לך, עד גיל 90 שמר הזקן את עיתוני התהילה על ה'גולים' שתקע..."

בלא מחשבה שנייה הם משליכים את כל עיתוני התהילה לפח האשפה. גם תעודות ההצטיינות העטופות בארבע עטיפות שונות מוצאות את דרכן לאשפה. ושם, בין העיתונים והמסמכים, מונח לו מבויש הגביע החלוד, וסמוך לו הנעלים הבלויות שהבקיעו את השער. הסרט נגמר.

הקפטן, עדיין המום מן המראה, שאל: "נו, ומה עכשיו?"

"עכשיו לך לשחק!"

"ללכת לשחק?! עכשיו הרסת לי את החיים!"

* * *

רק אדם החי למען תכלית נעלה, יאירו מעשיו גם בפרספקטיבת הזמן.