מעשה באדם, מוצלח ומצליח, עסקיו חובקים זרועות עולם. קשריו המסועפים עם פוליטיקאים ואנשי ממשל הקנו לו מעמד מכובד, כך שכסף וכבוד לא חסרו לו.

אך כל המעלות שמנינו לא סייעו לו לרוות נחת משתי בנותיו הבוגרות שישבו בבית, גלמודות ובודדות. איש לא חפץ להינשא להן.

הראשונה, חכמה היתה ונבונה. הליכותיה נאות ומעשיה טובים, אך מכוערת היתה, עד היו שהבריות ממאנות להביט בפניה...

השניה, נתברכה בכל מה שחסר לראשונה. נאה היתה ויפת תואר, אולם פה גדול היה לה ולא היה ביכולתה לשלוט עליו. כל מי שנתקל בה פעם אחת, חושב היה פעמיים בטרם התקרב לטווח ראייתה.

ישבו שתי הבנות בבית. האחת, שותקת ובוכה, ועיניה מאדימות ומוסיפות כיעור, והשנייה מקללת את מזלה השכם והערב.

עד שבא שדכן בעל שם עולמי, נכנס לעובי הקורה ושחרר את שתיהן מבדידותן.

את הראשונה השיא לבחור חכם ונבון, טוב לב ושמח בחלקו, אלא שאינו יכול לראות את אשתו, כי עיוור היה.

את השנייה, בעלת הפה הגדול, השיא השדכן לבחור חרש, כך שקללותיה של זוגתו לא תגענה אף פעם לאוזניו.

כך חיו השתיים, שמחות ומאושרות, ובעליהן שמחים כנגדן. העיוור בטוח היה כי אשתו היא היפה בנשים, והחרש משוכנע היה כי פיה של אשתו נוטף דבש ונופת צופים.

ביום מן הימים שמע אבי הבנות כי הגיע לעיר רופא מומחה והחליט להעניק לבנותיו מתנה. הוא שילם סכום עתק לרופא שירפא את שני חתניו, העיוור מעיוורונו והחרש מחרשותו.

גדולה היתה שמחתו, כאשר שמע שלאחר שבועות מספר של טיפול מתמשך, נתרפאו חתניו.

מסיבת הודיה גדולה ערך החותן המאושר. את כל טובי העיר הזמין אל המסיבה. הפייטנים זימרו והנגנים ניגנו לקול מצהלות הקהל. אלא שלמרבית תמהונו הבחין החותן כי פניהם של שני חתניו אינם כתמול שלשום. פניהם נתכרכמו, ודוק של עצבות נמתח עליהן. דומה היה כי אינם שמים לב למתחולל סביבם. כאילו לא לכבודם הוזמנו האורחים.

התברר, כי מאז נרפאו ממומם, הפכו חייהם בלתי נסבלים. הראשון שהיה בטוח שאשתו היא היפה בנשים, נפקחו עיניו, ואבוי, הוא גילה את האמת. השני שהרבה לחייך עד כה למראה אשתו ה"מברכת", הפך בזמן קצר לפצצת כעס מתקתקת, לשמע קללותיה של אשתו.

ראה האיש כי כלתה אליו הרעה, ושבמקום שמחת חיים השיג דכדוך ויגון, נטל את שני חתניו וחזר אל הרופא.

"השב לי את כספי", דרש, "מאז ריפאת את חתני, חייהם אינם חיים".

צמד החתנים הנהן בראשו והחרה אחריו.

הרופא גירד בפדחתו, חשב מעט, והוציא ממגירתו כמה משחות נתונות בצנצנות זכוכית. פנה אל הצמד בחיוך: "אין בעיה, רבותי, רק אחזיר את המצב לקדמותו, העיוור לעוורונו והחרש לחרשותו, ואכן, אחזיר לכם את כל הכסף בחזרה, עד הפרוטה האחרונה".

חיש מהר 'תפסו' השלושה את רגליהם ועזבו את המקום בבושת פנים.

* * *

כאשר אנו באים בטרוניה אל מי שנתן לנו את החיים, נזכור כי בידו גם הכוח לקחת אותם. כל עוד בחרנו בחיים, עלינו לשאת אותם ולהודות על כל נשימה ונשימה שהוא ממשיך להעניק לנו בטובו הגדול.