לפריץ אחד היה שיגעון. תמיד כששב מיריד סוסים שבו השתתף, גרר צוות משרתיו כמה סוסים גזעיים משובחים.

אולם כל אלו החווירו לעומת האהבה המופלאה שרחש הפריץ לסוסו ספוני. אהבתו לספוני לא ידעה גבולות. לאן שהלך, הוליך את סוסו איתו. כשהיה רוצה להירגע, מתיישב היה ליד סוסו האהוב ומלטף את גבו. כל עולמו סבב סביב ספוני. אכן, שיגעון.

ביום מן הימים הוזמן הפריץ לנשף מלכותי שעמד להיערך בארמון המלוכה בעיר הבירה. הפריץ לא חשב לרגע להעדר מנשף זה. לא בכל יום הוא מקבל הזמנה מלכותית. אבל הוא חייב למצוא פתרון לספוני שלו. לא ייתכן שייפרד מסוסו האהוב.

קרא הפריץ לשומר האורוות והודיע לו כי עליו להתכונן לנסיעה לעיר הבירה. "אתה תהיה שומרו האישי של ספוני", פקד הפריץ. "עליך לשמור עליו מכל משמר, לבל יאונה לו כל רע!"

בליל הנשף, לפני שיצא אל הנפש המלכותי, נכנס הפריץ לאורווה, שם שהו ספוני ושומר ראשו. חיבק את סוסו חיבוק עז, פנה לשומר ואמר: "כדי שלא תירדם על משמרתך, אתן לך עצה. הפעל את מוחך והצג לעצמך שאלות פילוסופיות עמוקות. התמקד בהן, וכך לא תירדם".

לעת חצות בא הפריץ לדרוש בשלום סוסו. נכנס אל האורווה וראה את השומר עומד עירני ודרוך.

"על מה אתה חושב?" שאל את השומר.

"יש לי שאלה פילוסופית. כאשר לקחתי פטיש והכיתי את המסמר בתוך העץ, נוצר חור בתוך העץ. להיכן נעלם העץ שהיה בתוך החור?"

"שאלה יפה!" אמר הפריץ וטפח על שכמו, "המשך נא לחשוב ידידי!"

שעות נוספות חלפו, ושוב הופיע הפריץ בפתח האורווה. הוא הבחין בשומר העומד דרוך ועירני באותו מקום שעמד בו בתחילת הערב.

"מה עכשיו?" שאל הפריץ.

"עלתה במוחי שאלה נוספת", אמר השומר, "אכלתי כעך שבמרכזו היה חור גדול. את הכעך אכלתי עד תומו, בחור של הכעך לא נגעתי. להיכן הוא נעלם?"

"באמת, שאלה מצוינת!" שוב טפיחה על השכם, חיבוק נוסף לסוס, וחזרה לאולם הנשף.

השחר האיר, ניצנים ראשונים של בוקר הופיעו, והפריץ ניצב שוב בפתח האורווה. הוא היה בטוח שהפעם ימצא שומר מנומנם ועייף לאחר לילה כה ארוך.

אבל, לא. השומר עמד עירני ודרוך באותו מקום שבו עמד בליל אמש.

"כל הכבוד לך!" אמר הפריץ. "על מה אתה חושב עכשיו?"

"שאלה גדולה עלתה בראשי בדקות האחרונות, ואיני מוצא לה פתרון".

"מה השאלה?" התעניין הפריץ.

"עומד אני כאן מאז ליל אמש על משמרתי עירני, דרוך ומשגיח על הסוס, ואני תמה כל כך, להיכן נעלם הסוס?"

הפריץ נפל והתעלף...

* * *

אם לא ישים האדם לבו מה עיקר ומה טפל, יבוא יום, וייווכח שהדבר היקר ביותר בעולם נעלם – הזמן!