הם היו זוג מאושר. הוא היה סוחר עשיר שההצלחה האירה לו פנים. עסקאות גדולות עברו תחת ידיו, והודות לקשרי מסחר מסועפים, זכה למעמד מכובד בקהילה העסקית. הונו הלך וגדל. האיש לא שמר את כספו לעצמו, ובנדיבות לב פיזר את ממונו לאחרים, תמך בנצרכים, סייע לנזקקים והעניק כסף רב לקרנות צדקה ולמוסדות תורה. אשתו סייעה לו בכל תחום. היא היתה אשה טובה ונאמנה, וחייהם הפכו למסכת אחת של אושר.

השיא היה ביום הנישואין שלהם. מדי שנה בתאריך החביב כל כך, היה האיש מקדיש זמן ומחשבה, רוכש במיטב כספו מתנה יקרה ואיכותית, ובחגיגיות רבת רושם היה מעניק אותה לאשתו שהופתעה בכל שנה מחדש. היא, השיבה לו בתודה ובמתנה משלה, מביעה רגשות שמחה ואושר על שנה טובה נוספת שחלפה במחיצתו.

אבל, כמו בכל סיפור טוב, גלגל הוא שחוזר בעולם, לא מה שהיה אתמול יהיה מחר. תנודות עסקיות לא קלות הביאו להתמוטטות כלכלית. עסקיו קרסו כליל עד שהפך מאדם עשיר ותומך לעני ונזקק.

ימים חדשים הגיעו לבית. הוא ישב בבית כשמצב רוחו גרוע, עצביו רופפים. כל דפיקה על הדלת הקפיצה אותו, שמא עוד אחד מהנושים בא לגבות את חובו. מאדם שמח ורגוע הפך לאיש עצוב וחסר סבלנות.

הטונים בבית טיפסו לגבהים לא מוכרים. כל יום הוליד נושא חדש למריבה. הקיבה הריקה גם היא תרמה את שלה, והחיים הפכו למרים.

בסופה של כל מריבה היה הלב נחמץ. שניהם זכרו את הימים היפים, את החיים הטובים שחוו יחד. כל אחד ידע את מעלותיו של השני, והגעגועים לקשר חם ונעים, לקרבת לב ולרגשות יפים מילאו את הלב.

הצצה בלוח השנה גילתה לו שיום הנישואין קרב ובא. הוא ראה ביום זה הזדמנות נאותה להפיג מעט את המתיחות של השנה האחרונה, להביע קירבה ולהציע מצע חדש של תקווה.

היה לו שעון כיס עשוי זהב, מזכרת מימים יפים יותר. את שרשרת הזהב שחיברה את השעון לדש המקטורן מכר מזמן. בלי שתדע, הלך מכר את השעון וקנה לה מתנה - מסרק שנהב מרהיב. הוא ידע כמה תשמח במתנה זו.

גם היא רצתה להביע את אהבתה, להוכיח לו שנסחפה שלא מרצונה, שהיא חשה את כאבו וכואבת את מחסורו. ביקשה לומר לו שנאמנותה נותרה כמקדם, שטעמם הטוב של הימים שעברו לא פג. לא היה לה מה למכור, רק את שערות ראשה. בין כה וכה יסתיר השביס שלראשה את חסרונן. בכסף שתקבל תמורתן תוכל לקנות לבעלה שרשרת חדשה לשעונו.

התאריך הגיע. כשמבט נרגש בעיניו, הוציא קופסה עטופה, הגיש לה כשדמעה נושרת מעיניו, אפשר היה לחוש שהוא נותן משהו מעצמו, יותר מאי פעם... והיא, הושיטה את ידה, קיבלה את המתנה והגישה את שלה. גם עיניה מלאו דמעות. השביס שלראשה מסתיר את מחלפותיה הגזוזות. עדיין אינו יודע מה הקריבה בשבילו, אבל התחושה מרחפת באוויר, הלבבות חשים זה את זה.

האריזות נפתחו, והעיניים דמעו... הוא קיבל שרשרת לשעון שאיננו, היא קיבלה מסרק לשערות שנגזזו.

*

בית המקדש חרב, שבת משוש ליבנו. במקום השמחה והשלוה, הקירבה והעליה לרגל, דומעות עיננו ממגילת איכה ומספר קינות. אולם הלב חש בקירבה, חש בגעגועים, מצפה לגאולה. הלב חש בגדלות היום ומצפה לאליהו, מבשר הגאולה, ולמשיח בן דוד שיגאל את עמו מיד צר.