יום לפני מועד הפירעון ולפני בואו ללשכת השר, ישב האיש לשולחנו, ערם את כל הכסף שגייס והתחיל לבדוק כמה כסף מזומן בידו.

אמר לו בנו: "אבא, שטר זה – כבר יצא מן המחזור!"

"יצא, ומה בכך", אמר האב. "בין כל השטרות, גם שטר זה ייחשב".

"ושטרות אלו, כמדומני, מזויפים הם!" הוסיף הבן.

התבונן בהם האב והצבע אזל מפניו. אכן, רימוהו! אבל מיד התעשת ואמר: "הבלים, מי ישים לכך לב!"

הוא ערך את הסיכום ונפנה לערימת השטרות. נטל שטר אחר שטר ורשם את סכום הכסף הנקוב בו.

אמר לו הבן: "אבא, בשטר זה חסרה חתימה!"

"חסרה, לא נורא", ביטל האב את דבריו.

"ושטר זה – תאריכו בעוד שנה", הורה לו הבן.

"אז מה?!" הגיב האב.

האב נשא את עיניו מטורי המספרים שלפניו ונעץ בבנו מבט מקפיא: "מה לך כי נטפלת לכסף ולשטרות. כלום החלטת למרר את חיי? אני אסתדר, ודי! איני חפץ לשמוע עוד מילה!" כאילו לא די לי בכך שעדיין חסר סכום נכבד להשלמת הפירעון.

למחרת היום פנה אל ארמון השר וצרור הכסף בידו. אחד הזקיפים ליווהו דרך המסדרונות האפלוליים. דלת הלשכה נפתחה, ולעיניו נגלה השר, יושב על כסאו הרם, לבוש בגדי שרד. יועציו  ישבו לצידו. השר נתן בו מבט מקפיא ואמר: "ובכן, הבה נראה!"

אחד לאחד הגיש את השטרות לשר. המזכיר שלידו רשם את הסכומים.

"ומה זה?" שאל השר. זה היה השטר שיצא מן המחזור.

בחדר השתררה דממה.

"המשך", אמר השר.

הוא המשיך להגיש את השטרות. לפתע נשא השר את אחד השטרות אל האור. "היודע אתה מהו עונשו של מחזיק שטר מזויף?"

האיש נדם. ובאמתחתו עוד מצפים השטרות חסרי החתימה, נעדרי ההסבה, והשטר שתאריכו – בשנה הבאה.

לא, זה לא יעבור.

ובכלל, אין לו את כל הסכום. מדוע בא בכלל, מדוע אין האדמה פוצה את פיה לבולעו...

"ובכן", אמר השר, מושיט את ידו לקבל את השטר הבא. האיש הביט בשטר הבא בתור, ולחרדתו, הבחין בעוד שטר מזויף...

והתעלף.

*           *           *

כולנו חושבים בלבנו: זה יעבור, לא ידקדקו כל כך, זה לא נורא.

אבל כשנתייצב שם, במרום, ומעשינו יפורטו אחד לאחד - מה נאמר?