בחור נחמד מבית טוב עמד למשפט. השופט אהד אותו מהרגע הראשון והחליט  מראש לזכות אותו בדינו, או לפחות להפחית מעונשו ככל שניתן. הוא הכיר את הוריו החשובים, שלא לדבר על הסב הנערץ.

"ובכן", שאל, "במה העניין?"

"הוא נסע במהירות מופרזת", אמר התובע.

לא נורא, באמת. מי שומר על חמישים קמ"ש בשטח בנוי?

"צילמנו אותו", הוסיף התובע, "כשהוא נוסע על מאה ושישים". החיוך נמחה. במאה ושישים קמ"ש מאבדים שליטה.

"נסע ברחוב חד צדדי נגד הכיוון". שפתיו של השופט נחשקו. לנסוע על מאה ושישים נגד הכיוון – ומה אם יבוא רכב ממול?

הרהוריו של השופט נקטעו בקולו החדגוני של התובע. הוא טרם סיים: "... ורכב נסע מולו"...

השופט נדרך. "מה קרה?" שאל.

"במהירות האמורה לא יכול היה הנאשם לעצור, והוא סטה בחדות ימינה. איבד את השליטה על הרכב, הרכב נכנס לתוך חנות, הרס את כל הסחורה שהוצגה למכירה בחלון הראווה, מוטט את הדלפק ונבלם בקיר. הקיר קרס והתמוטט".

השופט היה מזועזע. דווקא בפניו המתוחות של הנער לא ניכר כל שינוי, שהרי ידע כל זאת. עוד זוכר הוא את חרדתו כשראה את המכונית מולו, את סיבובו הנואש של ההגה, כשחש את ריח החריכה של הצמיגים ושמע את קול הנפץ של הזגוגיות.

התובע המשיך: "הקיר קרס על משפחה שנמה את שנתה ומחצה אותה למוות". הנער החוויר.

רכן השופט ושאל את הנער: "מה בפיך?"

הנער הביע חרטה כנה ואמיתית.

השופט המשיך: "מה תעשה כשתראה תמרור אדום ופס לבן לרוחבו?" שאל בנימה אבהית.

"אעצור את הרכב ואסתכל לפני שאמשיך לנסוע".

הכול נדהמו.

הוברר, שאינו יודע מהי משמעות התמרור: "אין כניסה"! ומי יודע מה עוד אינו יודע... כיצד אפשר לתת בידו הגה?

*           *           *

מה תועיל הבעת החרטה שלנו ביום הכיפורים, מה יועילו הבטחותינו, אם איננו מזהים את התמרורים?