כל אגורה שנתווספה לארנקו של ברל הוסיפה מיליגרם של חיים לנפשו. בעבור אגורה מוכן היה למכור את עצמו ואת נשמתו, לכופף ולהשפיל את עצמו עד עפר. לכרוע ברך ולשחוח גו. לא נגזים אם נאמר, שהיה מוכן למסור נפשו על קדושת הכסף.

הוא מעולם לא רכש יותר מן ההכרח. מדירתו אי אפשר היה לחשוב שגר כאן אדם בעל אמצעים, שכן חור עלוב היה מקום מגוריו, וכל חפציו היו כאלה שאין לאחרים חפץ בהם. הוא אספם אל ביתו, לאחר שבדק כי לא יוכל למוכרם בפרוטה או שתיים.

אם כן, היכן היה כספו? ארון היה לו בביתו, ארון גדול, ממוגן מפני אש, קרח, שלג, ברד ורעידת אדמה. בארון "קודש" זה היו ערמות של שטרות זו על גבי זו, מסודרות בסדר מופתי לפי סוג, מספר וכמות. שלוש פעמים ביום היה עומד וסופר שטר אחר שטר. בודק מה נוסף ומה נגרע, איזה שטר חלילה נתקמט ואיזה נקרע, והיה דואג להחליפו. באהבה ובהדרת כבוד היה נועל את הארון בתשעת מנעוליו.

כך היה נוהג מדי יום ביומו, עד שגילה כי קיים שטר בסך אלף דולרים ירוקים. שטר זה הפך לפלא בעיניו, עד שחשוב היה לו להחליף את כל שטרותיו, אשר עתה לא שוו בעיניו. ממחשבה למעשה דאג להחליף את כל שטרותיו, ואת ארונו מילאו עתה, בוהקים ומבריקים, שטרות ירוקים בני ארבע ספרות.

הוא נם על משכבו שליו ורגוע, בטוח בעצמו ובחייו שיש להם ערך, כערך הכסף שהיה כל כולו ומהותו. חלומותיו - אף הם ירוקים היו, כצבע השטרות. והנה, דפיקות על הדלת: "פתח, כאן משטרה!" נשמע קול רועם. בלב רועד פתח הוא את דלת דירתו הרעועה. "היכן הכספת?" שואל הבכיר שביניהם. בלב כבד מצביע הוא לכיוון מקדשו הפרטי שעומד להתחלל בידי זרים, ובידיים רועדות פותח את הכספת. השוטר נוטל חפיסת שטרות ומעבירם תחת מכשיר בדיקה. פונה השוטר אל ידידנו: "הנך עצור בשל החזקת שטרות מזויפים". חבטה נשמעת, ברל נפל ארצה מתעלף. בהתעוררו הוא ממלמל: "הלא כסף הוא כסף, ובמה שונים שטרות אלו מאחרים?"

* * *

רק הערך העליון הוא נצחי ובלתי משתנה.