עמוס בחוויות ריחניות ירדתי לביקור יומי בחדר הזבל המשותף. הפעולות המכניות מוכרות לי היטב. נושמים עמוק, פותחים, נכנסים, פותחים, סוגרים, נושמים מחוסר ברירה ויוצאים. אלא שהפעם משהו השתבש.

אחד משכני עמד בתוך חדר הזבל חבוש במסכת אב"ך, הביט בי מתוך עדשותיה באיום, ושרבט משהו בחשיבות לתוך פנקס ממוחזר שהחזיק בידו. כשיצאתי, צעד אחרי, טפח על כתפי ואמר:

"תגיד מה אתה חושב שאתה עושה?"

 – "אההמ... אני זורק זבל" – עניתי.

– "אז ככה" – השיב לי שכני ברוב חשיבות – "כמי שמבין בזבל, אני מוכרח לומר לך: ראשית, זבל לא זורקים! את הזבל יש למיין! בקבוקים לבד, קרטונים לבד, ו... לבד. הבנת?"

האמת לא הבנתי כלום.

– "תגיד השתגעת? מה למיין? למה לְמיין?"

– "מה זאת אומרת למה? - "כדי שנוכל למחזר את הפסולת!".

– "ולמה חשוב לך למחזר את הפסולת?"

– "אוה... כדי שהעולם יהיה יותר נקי" – השיב בניחותא שכני ה"ירוק".

– "למה קרה משהו? פשוט לא שמעתי חדשות היום. העולם התלכלך כשישנתי?"

– "אתה לא מבין" – פסק המומחה. – "זה לא שאנחנו דואגים לעולם הזה. אנחנו דואגים לעולם הבא!"

 – "אהה... אני רואה שהתחזקת בדת. זה יפה מאוד, ואני מעריך זאת" – עודדתי אותו.

"אתה טועה אדוני, אני לא דתי, לא התכוונתי לעולם הבא שלך. התכוונתי לעולם שיבוא בעוד 40, 50, 60 שנה. אתה לא מבין? אם נמשיך לצרוך ללא הבחנה, לזהם וללכלך, בעוד 100 שנה לא יוכלו לחיות כאן".

– אז מה? –  עניתי אינסטקטיבית – "בעוד מאה שנה שנינו כבר לא נהיה כאן".

– "אתה אנוכי" - השיב שכני – "אגואיסט! תתבייש לך, רק על עצמך אתה חושב? לא חושב על הילדים שלך ושלי? על העתיד? אם לא נחשוב על העתיד הוא לא יגיע, אתה מבין? אם הוריך לא היו מתחשבים בעתיד, לא היית פה היום!"

כעסתי על הפלישה לשקיות האשפה הפרטיות שלי.

– "אני מבין אותך" – "גם אני הייתי פעם כמוך, אבל השתניתי. הצטרפתי לארגוני איכות הסביבה הירוקים".

– "יפה! ומה אתם עושים שם?" – שאלתי.

– "אנחנו דואגים לעתיד. נלחמים בזיהומים סביבתיים, מנחילים ערכי סביבה בבתי הספר, מקדמים חקיקה בכנסת, מפגינים מול נציגי המדינות המתועשות, אנחנו אנשי המחר!"

מה אגיד לכם? הוא שכנע אותי. חזרתי לחדר האשפה, שלפתי את המטען האישי מתוכו, שפכתי את תוכנו על הרצפה והתחלתי למיין. האמת לא היה כל כך נעים, אבל בשביל העתיד? לגלות לכם מה עבר לי בראש באותם רגעים? טוב אגלה לכם... חשבתי על החרדים!

במדינת ישראל מתרחש מאז הקמתה מאבק מתמשך על צביונה היהודי. לפעמים הוא מתרחש מתחת לפני השטח ולפעמים הוא צף ועולה. בעוד שהחרדים מבקשים לשוות למדינת היהודים אופי יהודי, מבקשים לוחמי החופש לשוות לה אופי דמוקרטי.

מאבק זה אינו ניטש על הנעשה בתוככי ביתו של האדם, אלא על הנעשה בפרהסיה. אלא שמאבק זה פולש לכל תחומי החיים, ומכאן עוצמת להבותיו. הוא מתחיל במשרד רשם הנישואין ומסתיים ב"חברה קדישא". האם שאלנו את עצמינו מה אכפת להם לחרדים עם מי נתחתן? מה גורם לחרדים להתעקש על נישואין לפי ההלכה? יתכבדו ויישבו בביתם, ויחיו את חייהם. הלא כן?

ובכן חברים... מסתבר שהחרדים הם... "ירוקים". עד כמה שהדבר נשמע מוזר, החרדים אינם נלחמים עבור עצמם. רחובותיהם סגורים בשבתות ובחגי ישראל, בשכונותיהם נמכר רק בשר כשר, ותרומתם לאחוזי ההתבוללות הוא קטן להפליא. הם נלחמים למען שימורו ההיסטורי של העם היהודי. הם דואגים להמשכיות האומה. הם לא דואגים לעצמם או להווה הם דואגים לעתיד. מי מינה אותם? או... זה פשוט מאוד... מי שמינה את ארגוני הסביבה.

הארגונים הירוקים מבקשים למנוע פעולות שיסכנו את עתידם של הדורות הבאים. ולמרבית הפלא הם אינם מותקפים בשל כך. הם מבקשים לחנך אותנו להתנהגות סביבתית מתאימה, על אף שהתנהגות זו מקשה על חופש התנועה, וראה זה פלא, מלחמתם מתקבלת בהבנה.

אלא שבעוד שארגוני הסביבה דואגים לעתיד החומרי, דואגים החרדים לעתיד הרוחני, לא שלהם, הם כבר לא יהיו כאן, הם דואגים לעתיד של ילדי ישראל כולם. הם אינם מונעים משיקולי אנוכיות או נוחות. הם מוכנים לשלם מחיר עבור העתיד, גם אם עמדתם אינה פופלארית בלשון המעטה.

* * *

לאיזה ארגון סביבה אתם משתייכים? לאלו הדואגים לעתיד החומרי או לאלו הדואגים לעתידו הרוחני? אגב, גם חברות כפולה תתקבל בברכה.