כלבו הנאמן של המושל הזקין. זה היה כלב מיוחד במינו, אשר המושל היה קשור אליו בכל נימי נפשו.

עתה רבץ על השטיח הצמרי ליד האח, ריר ניגר מפיו, עיניו מושפלות ומבע פניו אומר מסכנות. לא ניתן להשאיר את הכלב בבית במצבו הנוכחי. אולם הוא לא רצה להורגו. המחשבה על כך גרמה לו חלחלה נוראית.

האפשרות היחידה שנותרה, היתה לשלוח את הכלב לחופשי ליער הגדול שבקצה העיר. שם, בין החיות, יוכל הכלב לבלות את שארית חייו.

אולם המושל חס על כלבו האהוב וביקש לעשות למענו כל מה שניתן. חליפה מיוחדת נתפרה עבור הכלב - רעמת אריה, פרוות דב, כרעי זאב וזנב נמר. צירופם של כל אלה יחד, כך קיווה המושל, ירתיעו את החיות וימנעו מהן להזיק לכלב הקשיש.

אך יצא הכלב לדרכו החדשה, וחיש מהר התפתחה חרושת השמועות ביער. מפה לפה עברה השמועה על החיה המוזרה המשוטטת ביער. החיות הציצו מרחוק וחששו להתקרב. הכלב פסע באיטיות כאילו היה מלך היער בכבודו ובעצמו ונהנה מההילה שנקשרה סביבו.

גם אל האריה מלך החיות הגיעה השמועה על החיה החדשה המהלכת אימים על יושבי היער. יותר משחשש האריה מפני החיה המוזרה, חשש שמא עתיד הוא לאבד את כסאו ואת כתרו לטובת חיה עלומת שם. האריה לא השלים עם רעיון זה והתכונן למלחמה חסרת פשרות.

בחשאי התייעץ האריה עם יועצו השועל וביקש ממנו לצאת ולהתחקות אחר החיה החדשה, ללמוד את נקודות התורפה שלה ולנסות לתהות על קנקנה.

בחשש רב יצא השועל לדרכו הלא ברורה. עד כה רק שמע על החיה המופלאה, אך לא ראה אותה במו עיניו, אבל חזקה עליו פקודת המלך.

התקרב השועל אל החיה החדשה. בצדי היער הבחין בחיות מסתתרות המביטות ממקום מחבואן בסקרנות מהולה בחרדה. הוא התקרב באיטיות, ומרחוק קד קידה של כבוד:

"ברוך הבא ליער, אני הוא השועל!" קרא לעברו בקול.

"ברוך הנמצא!" עלתה כמין נהימה מכיוונו של הכלב.

"ומי כבודו?" התעניין השועל בעדינות.

תחילה נבוך קמעה, שכן השועל היה הראשון שהתעניין בו ישירות. אחר כך זקף את רעמתו ואמר: "יש לי רעמה של אריה!"

"כן, כן", הנהן השועל, "את זה רואים מצויין. אבל מי כבודו?"

ליטף את גבו ואמר: "פרווה לי של דב!"

"אכן, גם בזה הבחנתי. אבל מי כבודו?"

נעמד על רגליו, גבוה ככל האפשר ואמר בעצבנות מה: "כרעי של זאב ערבות!".

"גם זה ניכר!" לא הרפה השועל, "אבל מי כבודו", המשיך בעדינות מכח הספק.

כשכש בזנבו ואמר: "יש לי זנב של נמר!"

הפעם פנה השועל ישירות, הוא לא התכוון להרפות: "אבל מי אתה?!"

רבץ תחתיו תחתיו ואמר: "אני... אני כלב!"

*           *           *

רק מי שהתעלה מעל לנטיותיו, למידותיו, למאווייו ולרצונותיו, זכאי לתואר "אדם".