ארבעה צומות הוזכרו בנבואתו של זכריה הנביא, שהתנבא בתחילת ימי בית שני. צום עשרה בטבת מכונה בפיו (זכריה ח', י"ט) בשם "צום העשירי", על שם חודש טבת, שהוא החודש העשירי למניין החודשים שמתחילים למנותם מניסן.

על תאריך זה התנבא יחזקאל הנביא (כ"ד, א'-ב'): "ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית, בחודש העשירי בעשור לחודש, לאמור, בן אדם כתוב לך את שם היום, עצם היום הזה, סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה".

תאריך "עשרה בטבת" מציין את היום שבו החל המצור על ירושלים בימי צדקיהו המלך. מצור זה נמשך כשנתיים וחצי, עד שבתשעה באב, בשנת אחד עשר למלך צדקיהו, חרב בית המקדש הראשון.

נודעת חשיבות לצום המציין את תחילת מאורעות חורבן, כי השלבים השונים של החורבן הם המשכו של תאריך התחלתי זה. התחלת החורבן מטילה את צילה על התהליך כולו.

כאשר מגיעה הצרה לשיאה, היא אמנם מכאיבה ומזעזעת מאד, אולם שביב של נחמה יש בה, מכאן ואילך תיפסק סאת הפורענות. ירמיהו הנביא כתב על כך בקינתו (איכה ד', כ"ב): "תם עוונך בת ציון, לא יוסיף להגלותך". לאור זאת מובן היטב מדוע דווקא עשרה בטבת, התייחד מיתר הצומות.

בעשרה בטבת אנו מציינים את תחילת המצור שבימי בית המקדש הראשון, אף על פי ששאר הצומות אנו מתייחסים במיוחד לחורבן בית שני. אין זאת אלא משום שצום זה נועד להדגיש את תחילתו של החורבן.

*

החורבן וגם כל השלבים שקדמו לו, לא קרו במקרה. היו סיבות רוחניות שגרמו לחורבן. הצום במועדים אלו, חייב להוות תמריץ להתנער מחטאי העבר. אילו היו כל משוגות העבר מתוקנות, לבטח היינו זוכים לבנין ירושלים ולקץ הגלות. העובדה שעדיין לא נושענו, מורה בבירור שעדיין לא שבנו מטעויותינו.

כלפי אנשים הסבורים שבתענית בלבד, ללא עשיית תשובה, יוצאים ידי חובה, מתאונן הנביא (ישעיהו נ"ח, ה'): "הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו?... הלזה תקרא צום ויום רצון לה'?"

הכלל הראשון לתיקון המעשים, הוא ההכרה שמאורעות אינם מתרחשים במקרה, וכל הנעשה תחת השמש נגזר על ידי ההשגחה העליונה מתוך מטרות מכוונות היטב. כל צרה חייבת לדרבן לפקיחת עיניים ולחשבון נפש נוקב במטרה לשפר את המעשים. רק בדרך זו ניתן להעביר את רוע הגזירה.

מטרת הצרות להפנות את תשומת הלב, כלפי אבינו שבשמים, שהוא האוחז בשבט המוסר. בשעה שאדם תולה את המאורעות בסיבות אקראיות, מתברר, שהשוט החטיא את מטרתו.

עיקרון זה חייב לעמוד מול עינינו בכל עת, ובמיוחד בימי התעניות, והוא עשוי להביא לכך שהצרות תחלופנה ואת מקומן תתפוסנה רווחה וישועה.

כשאנו באים לחקור את גורמי השפל הרוחני, שהיה בעם ישראל בעת תחילת החורבן, אנו פוגשים את הדברים הקשים שנאמרו בנבואת יחזקאל (כ"ד, ג'). הוא מכנה את עם ישראל בתואר: "בית המרי", לאמור, זהו העם שמעשיו מעידים על מרידה בבוראו.

אין ספק שמרידה זו לא החלה בן יום, אלא היא היתה תוצאה של תהליך מתמשך. גם אין להבין את דברי הנביא כאילו באותה תקופה כל העם היפנה עורף לתורה, שהרי מתוך דברי הנביאים עצמם מתברר שלא זו היתה תמונת המצב של העם. אלא שמכל מקום היתה בעם בעת ההיא תופעה מסויימת של רפיון, שאותה הנביא מכנה בתואר "בית המרי". בשעה שהתרופף הביטחון בצור ישראל וההחלשות במצוות החלה לקנות שביתה בשורות העם, הם עברו למהלך של 'הלוך וחסור' עד לבוא החורבן.

מטרת העונש של חורבן ירושלים כלול בו לא רק גמול על מעשיהם של אותם אנשים אשר חיו בזמן המקדש, אלא גם הפקת לקח לדורות. גם הירידה לבבל וגם הגלות המתמשכת אחרי חורבן בית שני מכוונות עבורנו, כדי שנתקן בפנימיותינו את הטעון שיפור, וע"י כך זכה לביאת גואל צדק ולבנין בית המקדש הנצחי.

גם כיום אנו מצווים להמשיך ולהתאבל על ירושלים, כי הגורמים שהביאו לחורבן עדיין קיימים. מטרת עונש החורבן לא תושג באם נהיה עם ככל העמים. גם הפסקת ההטרדות והגזירות מצד האומות, לא תצביע על סופה של הגלות. לא למען מטרה זו אנו אבלים על חורבן ירושלים, ולא זו השמחה האמיתית שאנו מצפים לה מזה שנות אלפיים. אין אנו אבלים על אבידת מעמדנו כיישות עצמאית בין האומות, אלא על כך שבמו ידינו הרחקנו את השכינה מקרבנו.

כאשר נכיר במהותה של האבידה שאיבדנו, באוצרות שהיו לנו ועתה אינם, נזכה לראות שהשכינה עדיין שוכנת בתוכנו. הקשר הנצחי בין עם ישראל לאביהם שבשמים לא נותק ואינו יכול להנתק לעולם. אמנם הוא רופף בגלל חטאינו, אולם הוא קיים ובידינו לחזקו!