בית המקדש הראשון חרב מפאת שלוש עבירות חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. למעשה, עם ישראל עבר על עבירות אלה שנים רבות לפני החורבן. ואכן, הפסוקים שהגמרא מביאה אודות חטאים אלו, הם מימי מנשה מלך יהודה, שחי שנים רבות לפני חורבן הבית. באותה שעה כבר נגזר החורבן, אולם הוא טרם בוצע.

אם כן, מה אירע בעשרה בטבת? מדוע דוקא אז החל המצור ולא לפני כן?

התשובה היא, שביום זה התחלפה ההנהגה השמיימית והוגדשה סאת העוונות. הגדשת הסאה היא שהכריעה את הכף.

עד לעשרה בטבת היתה נהוגה הנהגה שמיימית ששמה: "ארך אפיים" (שמות לד, ו), ומשמעותה, המתנה של הבורא וציפייתו לתשובת בני האדם שחטאו.

שערי התשובה נותרו פתוחים לרווחה. הבורא ציפה שבניו ישנו מהלך, יתבוננו ויסיקו מסקנות, שיווכחו לדעת שדרכם הנוכחית מובילה אותם על עברי פי פחת.

בעשרה בטבת היה דבר ה' אל יחזקאל הנביא: "בן אדם, כתוב לך את שם היום, את עצם היום הזה, סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה" (יחזקאל כד, ב). היום הפך לתאריך קובע, לסמל בדרך נדודיו וגלותו של העם. בהמשך הפסוקים שם מבואר עד כמה קשה היתה התביעה ממרום על חטאי העם. בתאריך זה חלה נקודת השבירה.

זהו הלקח של עשרה בטבת. עד אז היה אפשר להדבר עם נבוכדנצר, להשלים עימו. עד אז אפשר היה לשוב בתשובה ולהסיר את האיום. אולם כשהרגע ההוא הוחמץ, היה כל השאר כמעט בלתי נמנע!

מושג זה שמו: 'הגדשת הסאה'. דוגמה לכך הננו מוצאים כבר בדורות הראשונים לאחר בריאת העולם, כמובא בפרקי אבות: עשרה דורות היו מכעיסים ובאים, ודור המבול גדש את הסאה. העוונות נערמים ומתווספים, ואז עלול לקרות, שבכוחו של עוון אחד למוטט את הכל. "חשבונו של עולם", כלומר, החשבון הכולל של הזכות והחובה בעולם הינו עדין מאד. "עשה עבירה אחת, אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה".

העוונות העיקריים נעשו בימי מנשה. ואכן, אז נגזרה הגזרה, אולם עדיין האריכו אף במרום. רק כאשר הוגדשה, כאמור, הסאה, המצור שנמשך כשלוש שנים החל, ובסופו חרב בית המקדש ועם ישראל נטל את מקל הנדודים ויצא לגולה הדוויה.

עשרה בטבת משמש כיום חשבון נפש פרטי וציבורי כאחד. הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור יתכן מצב שבו ההצלחה מאירה פנים והחיים מתנהלים לכאורה כראוי, אולם למעשה המציאות שונה לחלוטין. זה מכבר כף העוונות, היא כף החובה, מכריעה. האיזון הופר. אולם, יחד עם זאת טרם הוגדשה הסאה, טרם נחתם גזר הדין לחובה, עדיין פועמת התקוה. אדם, שעיניו בראשו ועם שעתידו חשוב לו, חייבים להתבונן, לשקול האם ה"עשרה בטבת" הפרטי שלהם אינו מתקרב, חלילה.