בעשרה בטבת אנו מציינים את תחילת המצור על ירושלים בימי צדקיהו המלך וירמיהו הנביא. אנו מציינים יום זה בצום כבר למעלה מאלפיים וארבע מאות שנה. הצום לא נקבע רק כאמצעי זכרון ואבל, וכצער והתרפקות על העבר, אלא גם במבט לעתיד וכתקווה לשינוי, לגאולה ולפדות.

הרמב"ם כתב בהלכות תעניות (פרק ה'): "בעשרה בטבת סמך מלך בבל, נבוכדנצר הרשע, על ירושלים והביאה במצור ובמצוק - ומתענים בו כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן צרות. שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב".

הלקח מציון המאורע מאפיין את המבט היהודי שדברים אינם קורים במקרה ואינם מתרחשים באקראי. "לב מלכים ושרים ביד ה'" (משלי כא, א). לא במקרה מרד צדקיהו מלך יהודה בנבוכדנצר, ולא בתגובה מותנית ומובנת מאליה החל נבוכדנצר לצור על ירושלים. לא כתוצאה מחוייבת המציאות מנגיחת אילי הברזל הובקעה העיר, ולא בלחץ הקלגסים הוצתה אש במקדש, בבית ה'. כך קובעים קדמונינו: "כששרף האוייב את ההיכל, זחה דעתו עליו. יצאה בת קול ואמרה: 'עם מת הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת' - כי כבר נגזר עליהם חורבן זה בעוונותיהם".

החותמת, כאילו בית המקדש כבר נחרב, נחתמה זה מכבר. נקודת ההתחלה, הנקודה הקובעת, חלה בעשרה בטבת. התהליך עד לחורבן הסופי הינו תוצאה מנקודת התחלה זו.

יתכן שבעשרה בטבת עדיין לא חזו בני ירושלים את העומד להתרחש. מלבד הגבלות יציאה מן העיר, היה אוכל, היתה שתיה, היתה זחיחות דעת. אולם כל מוראות החורבן למן ה"טובים היו חלל חרב מחללי רעב" (איכה ד, ט) ועד ל"כילה ה' את חמתו, שפך חרון אפו, ויצת אש בציון, ותאכל יסודותיה" (איכה ד, יא) היו תוצאה של עשרה בטבת, של תחילת המצור. ביום זה החל תהליך שסופו חורבן.

למרות כל זאת, באותה שעה עדיין ניתן היה לעצור את העגלה המדרדרת במורד.

תמיד, תמיד, התרחשות מתחילה באיתותים רפים, בסדק צר, שקל לסתום וקל לאטום.

בניין קרס - חפש את הסדק הראשון.

בראותך סדק - הנך יכול לחזות את החורבן שבעקבותיו, אם לא תמהר לאוטמו.

זהו לקחו של עשרה בטבת, היום שסמך בו מלך בבל מצור על חומות ירושלים, זהו לקחו של היום הקובע!