זה מספר ימים שכאבים תקפו את המלך. כוחותיו לא עמדו לו לשחר לטרף. מוטל היה בפינתו כאוב ומיוסר, כשהתיאבון ממנו והלאה. אפילו לא היה לו הכוח לחשוב על טרף. כעבור מספר ימים, כשחש מחוזק יותר, מצא את עצמו רעב באופן יוצא דופן, אך ימי המחלה והצום החלישוהו כל כך עד שלא היה בו הכוח לרדוף אחר טרף.

עלה במוחו רעיון זדוני, ויצא לחפש את הקורבן הראשון.

פסע הארי בין עצי היער בנחת כשארשת פניו משדרת עסקים כרגיל. מרחוק ראה חמור מתקרב והולך. "גש הנה", קרא בקול מצווה לכיוון אוזני החמור.

אוזניו הארוכות של החמור הזדקפו בדריכות למשמע קולו של המלך. בברכיים כושלות התקרב אליו.

"ראה, ידידי, חש אני מעט שלא בטוב. אולי תוכל להתקרב ולומר מהו הריח היוצא מפי?"

התקרב החמור מעט וריח הסירחון הנודף מפיו של האריה, שמספר ימים לא אכל, היכה באפו.

"אדוני המלך, צר לי לומר לך, אך מפיך נודף ריח מ-ס-ר-י-ח!"

האריה הזדקף באחת: "חצוף שכמותך! כך מדברים אל המלך??? בן מוות אתה!!!" באחת התנפל על החמור ההמום ולא הותיר ממנו שריד.

גמר האריה את ארוחת בשר החמור, ועדיין לא שקט רעבונו. בטנו הציקה לו. הוא פנה לחפש אחר הטרף הבא. לפתע צץ מהיכן שהוא השועל, שמאז ומתמיד התיימר להיות יועץ הסתרים של המלך. למרות שעמד מן הצד וחזה במחזה המחריד, לא חשש לחייו. נעמד לפני המלך ובחיוך ערמומי נוטף אמר: "בוקר טוב, אדוני המלך! במה אוכל לעמוד לשרותך?"

המלך מחייך בחזרה ואומר: "טוב שבאת, ידידי השועל, חש אני שלא בטוב. אולי תוכל להתקרב ולומר לי מהו הריח העולה מפי?"

למותר לציין כי אחר ארוחת החמור, לא עלה מפיו של המלך ריח גן עדן, אך השועל החליט שלא ליפול במלכודת שבה נפל בעל אוזני החמור, ובחלקלקות לשונו מיהר להשיב למלך כמתענג: "אה, אדוני המלך, ריח גן עדן עולה מפיך! אילו מטעמים אכלת הבוקר?"

שוב הזדקף הארי ובנימה קשוחה חרץ את דינו של השועל: "בן מוות אתה על חנפנותך ושקריך!" כעבור דקות ספורות לא נותר זכר מהשועל.

ועדיין קרקרה בטנו של הארי. לא שבע מארוחת החמור והשועל, וחיפש מנה אחרונה לקינוח סעודה.

שוטט במעבה היער. מרחוק הבחין בכבשה קטנה ותמימה. האריה היה משוכנע שהמנה האחרונה כבר שלו. עם הכבשה בוודאי אפשר להסתדר... הרים את קולו לעבר הכבשה וקרא לה לגשת אל הוד מלכותו.

הכבשה הרימה את רגליה רועדת כולה והתקרבה. "חש אני מעט שלא בטוב. אולי תוכלי לומר לי מהו הריח העולה מפי?"

הכבשה מרכינה את ראשה ולוחשת: "צר לי, אדוני המלך, לא אוכל להיענות לבקשתך, מצוננת אני ואפי סתום..."

*           *           *

"שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו".