גאוות בני המטרופולין היתה על ארמון המלוכה הניצב במקום הגבוה שבעירם. מכל מקום בעיר נראו מגדליו וצריחיו. חייליה של פלוגת המשמר ערכו מסדרים מרהיבי עין ברחבה הענקית למרגלות החומה הנישאה, והמוני השליחים והמדינאים, השגרירים ובני פמלייתם, הביאו עימם עושר רב לעיר הבירה, שגשוג ורווחה, כבוד וגאווה.

רק מעטים מבני העיר עברו בשערי הארמון. מבעד לשערים ראו את קצות הגן המלכותי. אמנם, גננים רבים הועסקו בו ופועלים רבים שקדו על נקיונו, אך כל אחד הכיר את הקטע שלו, ויכול היה לדווח על חלקתו ועל יופיה. הגנן הראשי יכול היה לספר על הגן כולו, על שביליו ועל פינות החמד שבו. אך עדיין אנו נמצאים מחוץ לארמון.

עובדי הארמון שהתגוררו באגפיו- המזכירים, השרים ועוזריהם, רק הם יכלו לספר על הפאר הרב, על הקירות ספוני האלון וכרכובי הזהב, על התמונות המרהיבות ועל ריצפת הפסיפס. שלא לדבר על פאר הטרקלין, שלא לדבר על שטיחיו האמנותיים ונברשות הבדולח, כס המלכות הודו והדרו. לא תשבע העין מראות.

אך כל זה היה כאין וכאפס לעומת יופיה ופארה של לשכת המלך. לשכה שבה שכיות חמדה מכל קצווי תבל. לשם נכנס רק המלך לבדו, לשם הורשה להכנס רק בנו יחידו. שם למד להכיר ולהוקיר את אוצרות האמנות שאין ערך לשווים, ושם הכניסו המלך בסוד רזי הממלכה.

היתה שם כספת נעולה, שאיש לא ידע מה בתוכה, מלבד המלך ששמר על מפתחותיה. אף לבנו יחידו לא גילה את רזיה. היו שמורים בתוכה הסודות הכמוסים ביותר, היו בה יהלומי הכתר ומסמכי הירושה. יום יבוא, הבטיח המלך, והוא יחשוף את תכולת הכספת בפני בנו יחידו.

מלך חסד היה המלך. הוא הרעיף טובה על נתיניו בכלל ועל בני המטרופולין בפרט. אך הנה עברה עליהם רוח עוועים, והם השיבו למלכם רעה תחת טובה ומרדו בו. אם כך, אמר המלך, אינם ראויים שאשכון בתוכם! ארמונות נוספים לי ברחבי הממלכה!

קם, נטל את בני פמלייתו, ונטש את המטרופולין. הורה לשלח אש בארמון ולהחריבו עד היסוד!

שאגת הלהבות החרידה את הלבבות. עיני המורדים חשכו, הבינו מה עוללו. כמה כפויי טובה היו, וכמה טובה איבדו. המטרופולין איבד את מעמדו, האכסניות שממו, השפע פסק. התארגנה משלחת לבוא לפני המלך ולבקשו שישוב ויבנה את הארמון, ישוב ויקבע בו את משכנו.

אך מה היתה השגתם בארמון? בני העיר לא הכירו אלא את חומותיו ואת צריחיו. מעייניהם, בשפע שפסק. הגננים הכירו קטעי גן וחזית מרשימה. מעטים ידעו את מבואיו ואת אולמיו. מעטים עוד יותר הכירו את טרקלין המלוכה. רק המלך ובנו ידעו על אוצרות הלשכה הפרטית. ואילו על תכולת הכספת – הצטער המלך לבדו...

*           *           *

אנו מתפללים על הגאולה: שתבוא הרווחה, שייפסקו הצרות, אבל העיקר הוא לצפות שיתרבה כבוד ה', ויעבדוהו כולם בלב שלם.