יחסי החברות והקרבה בין בני אדם מושתתים על מערכת רגשית. רגשותיו של אדם מעוצבים תדיר על ידי אירועים וחוויות, המוזנים אל תודעתו מן הסביבה החיצונית.  אמור מעתה, באותה מהירות שסביבתו של אדם משנה את פניה, באותה מהירות ישתנו רגשותיו. שינוי זה הוא הגורם המשמעותי ביותר לחוסר היציבות הרגשי בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.

מקובל לחשוב כי מעמד הקידושין בין איש לאשה, הינו תוצאה של אהבתם הגדולה. חז"ל מלמדים כי כריתת ברית זו, אינה גילוי דעת פומבי בלבד, אלא משמעות עמוקה יש בה. כריתת הברית מתוך היכרות עם נפש האדם היא באה, ומתוך ראיית העתיד היא נכרתת.

ברית הזוגיות

כאשר בוחרים בני זוג לקשור את גורלם יחד, מתוך אהבה וחיבה הם עושים זאת. אולם בעת שתיעלם החיבה וידעך אור האהבה, הם עלולים להתחרט על הראשונות וירצו להפריד את החבילה. למען זמנים אלו נכרתת הברית.

כאשר מאירה האהבה את לב האוהבים, אין הם נדרשים לכריתת ברית. וכי יש לך מכנה משותף יותר מן האהבה? כבר נאמר (משלי י', י"ב): "על כל פשעים תכסה אהבה". הברית לא נועדה אלא לימי השנאה. ימים אלו יש בהם כדי לערער את יציבות הקשר בין בני הזוג, ולשם כך כורתים הם ברית. בברית זו מצהירים הם כי גדולה עד שמים אהבתם, ויכולה היא לצלוח את מהמורות הימים האחרים.

תכליתה של הברית להזכיר לכורתיה את עצמת אהבתם, וכי במעמד זה קבלו עליהם לשומרה, גם בימי השנאה. אולם כיצד תוכל הברית לימים אלו? אם התקשרו הם זה בזו בעבותות האהבה, מה תועלת יש בה בברית זו, כאשר נפרמו עבותות אלו? זהו סודה של ברית!

כריתה או תלישה

לימדונו חז"ל כי סודה של הברית טמון בשמה ובפעולתה. "כריתת ברית"- שתי מילים אלו מנוגדות לחלוטין. וכי יש לך דביקות יותר מן הברית? וכי יש לך מפריד יותר מן הכריתה? מה מקום יש למילת "כריתה" במעמד מחבר מעין זה?

שתי מילים יש להגדרה של הפרדת צומח ממקום גידולו – התלישה והכריתה. ההבדל בין תלישה לכריתה נעוץ בעתיד. בעוד תלישת הענף מאפשרת את צמיחתו המחודשת, כריתת הגזע מבטלת אפשרות זו.

הדבקת שני עצמים זה לזה דורשת מהמדביק לשייף ולסתת את נקודת החיבור ביניהם, כדי שתעלה ההדבקה יפה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבני זוג. פרצופיהם שונים, דעותיהם שונות, וכל אשר להם שונה. אם כן, כיצד יעלה דיבוקם יפה? לשיוף האגו אנו זקוקים! ההחלטה לחבור יחד מאלצת את בני הזוג לשייף את אנוכיותם, לכרות מאישיותם רבדים מסוימים. כריתה זו שלא על מנת לחזור היא. אין היא זמנית, אין היא בבחינת תלישה. כריתה היא!

כריתת הברית נועדה להזכיר לכורתים כי אם נפגעה אהבתם, אין זאת אלא שצימחה אנוכיותם את ענפיה מחדש. לא "כריתה" היתה כאן, אלא "תלישה" בלבד. תזכורת זו מחייבת את הכורתים להערכה מחדש ולתיקון עצמי. זהו סודה של הברית!

כריתת הברית מלמדת על בגרותם של האוהבים, ועל הכרותם את נפש האדם. יודעים הם כי ימי האהבה אינם יציבים, וכי שגרת החיים יש בה כדי להקהות את עצמתה של האהבה ולעמעם את יופיה. בבואם לכרות ברית נשואים, עיניהם לימים אחרים, בשהם ייאלצו להתמודד עם התפרצות מחודשת של אנוכיותם. ברית זו תזכיר להם כי התחייבו זה לזו להתמודד ולנצח. ומי ערב לנו?

סוד הצלחה

בספר "הערוך" מופיע סיפור המלמד על כוחו הרב של השותף הסמוי, המסייע לשמירת הברית.

"מעשה בנערה שהיתה הולכת לבית אביה, והיתה מקושטת בכסף וזהב. ותתע בדרך והלכה בלא ישוב. כשהגיע חצי יום צמאה, ולא היה לה לוייה. ראתה באר ודלי וחבל קשור. נשתלשלה וירדה לבור. לאחר ששתתה, בקשה לעלות, ולא היתה יכולה וצעקה. עבר עליה אדם ושמע קולה, עמד על פי הבאר ואמר אם אני מעלך, תנשא לי? אמרה: הן, בא אצל אבי ואמי ואני מתארסת לך. נתנו ברית זה לזה. אמר: מי יהיה עד, והיתה חולדה כנגדן. א"ל: השמים וחולדה ובור עדים, שאין אנו מכזבין זה בזה. הלכו כל אחד לדרכו, הנערה עמדה באמונתה, נהגה עצמה כשוטה וקרעה בגדיה עד שנמנעו בני אדם ממנה. והוא, שכחה, ונשא אשה וילדה בן חנקתו חולדה. וילדה בן שני, ונפל לבור. אמרה אשתו: אם כדרך בני אדם היו מתים, הייתי אומרת צידוק הדין, ועכשיו שמתו במיתה משונה, אין זה בלא עוון. ספר לי מעשיך. גילה לה המעשה ונתגרשה ממנו, אמרה: לך אצל חלקך שנתן לך הקב"ה. הלך ושאל בעירה, אמרו לו נכפית היא, הלך אצל אביה, אמר לו: אני מקבל מומיה, בא אצלה, התחילה לעשות כמנהגה. סיפר לה: מעשה חולדה ובור. אמרה לו: עמדתי בבריתי. מיד נתיישבה דעתה, נישאו ורבו בבנים ובנכסים, ועליהם הכתוב אומר (תהלים ק"א, ו'): "עיני בנאמני ארץ".

עיניו של הבורא נתונות לנאמני ארץ, הכורתים ברית ומקיימים אותה. כאשר ימי השנאה מאיימים להטביע את ספינת שותפיו, מסייע הקב"ה למבקשים זאת, ומעניק להם את היכולת לסתת את אנוכיותם ולהיוותר נאמני ארץ.

התורה מגלה כי הקשר בין הקב"ה לעם ישראל הינו קשר נצחי שאינו תלוי בזמן או במעשה. קשר זה מבוסס על ברית שכרת הקב"ה עם ישראל וזה לשונה:

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (דברים ז', י"ב). וכתב רש"י: "אם המצוות הקלות, שאדם דש בעקביו תשמעון, ישמור לך ה' הבטחתו".

מדברי התורה נראה כי הבטחת הברכה תבוא רק כאשר ישמור העם את כל המצוות, גם את המצוות הקלות שאדם דש בעקביו. הצבת השכר על קוטב זה, יש בה לכאורה כדי להביא את האדם אל תהומות הייאוש. וכי עד שלא יקיים האדם את כל המצוות לא יזכה לסיעתא דשמיא? לשם כך קובעת התורה כסופו של הפסוק: "ושמר ה' אלוקיך לך את הברית..."

ברית זו בינינו לבין ה' מבטיחה כי גם אם לא יהיה סיפק ביד האדם לקיים את כל המצוות, אך יבקש הוא לקיימן, מיד יעזרהו הקב"ה והכול מכוחה של הברית.