כל פעולותיו של אברהם אבינו ברכישת מערת המכפלה נועדו להוכיח ליושבי הארץ את האמונה בה', מחיה המתים. כוונתו של אברהם אבינו בקניית מערת המכפלה היתה להנחיל לעולם את האמונה בהשארת הנפש ואת האמונה ביום הדין הגדול שיתקיים לעתיד לבוא, ביום שבו יקומו ישני עפר מקברם לתחיה.

בני חת, תושבי חברון, היו סבורים שקבורת המת היא ענין של כיבוד זכרו האחרון של הנפטר בעיני החיים. מנקודת ראות זו הם הסבירו לאברהם שאין צורך להשקיע ממון ברכישת קבר: "במבחר קברינו קבור את מתך" (בראשית כ"ג, ו'). לדעתם, אין כל משמעות לעובדה שחלקת הקבר אינה שייכת לנפטר. למי מפריעה העובדה שהקבר הוא זמני, והוא יחזור בבוא העת לרשותם של בני חת? הן עד אז לא יוותר מן המת כל זכר. באותה שעה גם ההלוויה המכובדת שנערכה בזמנו כבר תשכח כליל.

אברהם אבינו הסביר לבני חת, שאין הוא זקוק למקום שבו ניתן לקיים טקס קבורה. הוא גם אינו מעוניין להזדקק לחסדיהם של בני חת שיעניקו לו את מיטב קבריהם. למרות שכל חייו הוא נודד ממקום למקום, ומעולם לא טרח לרכוש נחלה בארץ שהובטחה לו, ועד עתה הוא רק בבחינת: "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כ"ג, ד'), הוא עומד על כך שתנתן לו אחוזת קבר תמורת מחיר מלא. מטרתו שהמקום יהיה שייך לו בקנין גמור ונצחי, ללא פשרות.

אברהם גייס את כל בני חת, כדי שישפיעו על עפרון למכור לו את המערה. הוא לא הסתפק בקיום המקח בארבע עיניים. לדעתו, המקח חייב לקבל את אישורם של כל בני חת: "לעיני בני חת בכל באי שער עירו" (בראשית כ"ג, י"ח). התמורה שולמה מיד לעיני כולם בכסף עובר לסוחר, כדי למנוע כל אפשרות של ערעור עתידי.

בני חת הכירו את אברהם וידעו שהוא אינו מייחס חשיבות לענייני נחלה ואחוזה. התנהגותו בפרשה זו היתה תמוהה מאד בעיניהם. חידה סתומה קיימת כאן: מדוע המת זקוק לבית משלו?

המסקנה התבקשה וגם הובנה מאליה. אם המת זקוק לאחוזת נחלה, לא יתכן שהגוף אינו אלא אוסף של בשר ועצמות שסופם להרקב. חייבים לומר שלגוף זה תהיה תקומה בעתיד, ולשם כך חשוב לו לקבל משכן קבוע. בני חת ראו לפניהם לראשונה מת שכולו חי, אדם שמאהל ארעי מכניסים אותו לדירת קבע. הלוויתה של שרה אמנו חוללה מהפכה בתפיסת עולמם של כל בני חת. אמונה חדשה חדרה לעולמם: האמונה בתחיית המתים.