הפרשה פותחת בפסוקים העוסקים בהעלאת האור במנורה, שעדיין לא נוצרה, והיכן היא תעמוד במשכן, שעדיין לא הוקם.

וכך נאמר בפסוק: " ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך... להעלות נר תמיד " (שמות כ"ז, כ').

פרט ראשון הוא מיקום המנורה במשכן: " באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו " (שם, כ"א).

הפרוכת חצצה בין קודש הקודשים לבין שאר חלקי המשכן. בקודש הקודשים עמד ארון העדות. בו הושמו לוחות הברית, שניתנו בסיני, והוא היה מקום השראת השכינה במשכן. הכניסה למקום זה היתה אסורה בתכלית. רק ביום אחג בשנה, ביום הכיפורים, נכנס הכהן הגדול אל מעבר לפרוכת. ואם כן, מה מבקש הפסוק להדגיש, שהעלו אור במנורה, העומדת מחוץ לפרוכת?

תשובה: "המנורה נתונה מחוץ לפרוכת להודיעך, שאין הקב"ה צריך לאורה".

פילוסופיית חיים שלמה נלמדת מעצם הצבת המנורה במקום שהוצבה. זהו מעשה, העוקר מלב היהודי את אמונת ההבל של עובד האלילים, הרואה בשאיפת הקשר של האלוקים עם האדם צורך אלוקי, כאילו הוא זקוק לקשר זה. דעה פסולה זו פוגמת בחירותו המוחלטת של האלוקים, ומכחישה למעשה גם את חרותו של האדם, שבו מצוי ניצוץ אלוקי. מחשבה זו היא הרת אסון. שכן, אם האלוקים כבול לחוקיות, הרי כך גם האדם. ואם כן, שוב אין מקום לתביעת אחריות מוסרית מלאה על מעשיו של האדם לטוב ולרע.

המדרשים לועגים באירוניה למחשבת התלות של האלוקים בעולמו. הם מציגים את הבורא כמקור האור, כמשפיע הבלעדי על היקום, מהשמש בגבורתו ועד לאישון עינו של האדם.

כשאר כלי המשכן, גם הנר מהווה סמל לאדם.

סמל - בעצם מקור אורו אשר בא מ"שמן זית זך". שמן הזית שונה מכל המשקים המתערבים זה בזה, "השמן אינו מתערב. כך ישראל אינן מתערבים עם שאר העמים" (שמות רבה, פרשה ל"ו). חוק העם כחוק השמן. העם ניסה להתבולל ולהיעלם. בכל הלב ניסה, ולא הצליח. הוא נותר חטיבה בפני עצמה. ההיסטוריה הוכיחה את "חוק השמן היהודי".

אי התערבותנו באומות היא תרומתנו הגדולה לאנושות. היא שאיפשרה לנו "להאיר לכל" באור מיוחד. התרבות האנושית כלל לא הפסידה משמירת ייחודנו. תרומת היהדות לתרבות העולם הינה מקיפה ועמוקה מאד.

בצד הסמלים הלאומיים לחשה שלהבת נר התמיד, שדלקה " מערב עד בוקר " (שם פסוק כ"א). היא לחשה לאדם מישראל כי הנר המאיר לאדם, בכוחו לגרש אפילה רבה ולסייע לאדם למצוא את דרכו. כך גם נר תורתו: "שאם עוסקים בה, מאירה בכל מקום". היא מעניקה כיוון לאדם במבוך החיים, והיא המאירה לו בשבילי עולם אפלים לבל יכשל.

שלהבת הנר רומזת על ההתעלות והזיכוך העצמי, הטמון בעשיית המעשה הטוב: "כי כל מי שעושה מצווה, כאילו מדליק נר לפני הקב"ה ומחייה את נפשו" (מדרש).

מעשה טוב הוא אור לנפש. הסיפוק והאצילות, שהיא חשה מהגשמת המעשה, מחייה אותה.