תאוותו לממון היתה עצומה. היא האפילה על מידותיו האנושיות. הוא היה מוכן להתבזות, אף עבור סכום פעוט.

כששכב על ערש דווי, נכנסו קרוביו ומכריו כדי לבקש את מחילתו ולברכו. לידם ניצב גם הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצ"ל. דממה שררה בחדר. עוד מעט תשוב הרוח אל האלוקים אשר נתנה, לאחר מסעה המפרך בין בתי החומר. מיהו שיהין להשחית בדיבורו מעמד נשגב זה?

רגעים אלו, על אף עגמומיותם, משולים לרגע שבו מרים מטפס ההרים את רגלו ומניחה על תלולית העפר שבראש ההר. תלולית זו משאת נפשו היתה, ואליה כוונו כל פסיעותיו. עתה מתבונן הוא לכיוון מטה, כאומד את כדאיות טיפוסו. רגעי החיים האחרונים של אדם- פסגת חייו הם. כל מעשיו, ידיעותיו ותובנותיו שרכש עלי חלד, מתנקזים עתה בדומייה וחותמים את ימי חייו. אותם יקח ה"מטפס" לבית עולמו.

רגעים אלו טהורים הם, מופשטים מכל תאוות העולם הזה. לא תאוות בשרים תשטה באדם ברגעים אלו, אף לא תאוות הממון. שהרי מה ייטול עימו לבית עולמו? כה טהור הוא הרגע, עד שאפילו תאוות הכבוד אינה יכולה לו, שהרי מה לו למוטל במיטתו ולכבוד?

ברגעים אלו נגלים החיים כיריעה זכה וטהורה מכתמי התאוות החומריות שהעכירו את יופייה.

רבי אליהו הביט בפני הגוסס. משהבחין ששפתיו נעות, אך קולו אינו נשמע, התכופף לעברו. וכך לחש האיש באוזניו: "יודע אני כי רגעי ספורים! כמו כן, יודע אני כי לא אקח איתי לבית עולמי ולו פרוטה אחת. אף על פי כן, לא אכחד ממך, רבי, כי אם ייתן לי אדם ברגעים אלו מטבע, אקחנה בשתי ידי בתאווה גדולה, ואניחנה מתחת לראשי!"

פניו של רבי אליהו החווירו כסיד ההיכל.

הלא דבר הוא! כיצד ייתכן שעל אף שיודע האדם כי הגיעה שעתו, למרות זאת, מפעפעת בו תאוות הממון כמימים ימימה? כיצד שוטפת היא כנהר שוצף את רגעיו האחרונים? מה סוד כוחה של תאווה זו?

קללה וברכה

אם נסיר מעל האדם את חיצוניותו, נגלה כי האדם שואף לחיי עונג. רצון זה אוסף אל תוכו את כל מהות האדם. טול מן האדם את תקוות הנאתו, והוא מוטל דומם כאבן שאין לה הופכין.

הקב"ה ברא את האדם כדי להיטיב לו. לכן, טבע בבריותיו רצון למלא את תחושת החיסרון המלווה אותו כל ימי חלדו.

שאיפתו למילוי חסרונותיו משמשת כוח דוחף בפעולותיו השונות, שתכליתן – תענוג. שאיפתו של האדם למזון ולכסות, לקורת גג ולכבוד- מקורן ב"רצון" זה. כאשר הוא מבין כי הממון יסייע בידו להשיגם, ירתום האדם את כל משאבי נפשו להשגת ממון.

ואם תשאלו: מה רע יש בתאווה זו? הלא היא מניעה את עולמנו? נשווה נא בנפשנו לרגע, כיצד ייראה עולם נטול חמדת ממון, וכי תקומה יש לו?

הידיעה כי העולם הזה משמש כמבוא לטרקלין, יש בה כדי לשנות את כיוונו של הרצון. אדם המתייחס לעולם כפרוזדור, יכוון את חייו אל התכלית הרוחנית. אדם המשתמש במכוניתו כדי להגיע אל תכליתו, דואג לצרכיה ומדקדק באחזקתה, יודע הוא כי בלעדיה לא יגיע ליעדו.

לעומתו, אדם המשתמש במכוניתו כסמל למעמד או כתחליף לתחושת עוצמה אישית, יפאר וירומם את מכוניתו, שהרי לא צרכיה עומדים מול עיניו, אלא צרכיו. אדם זה יעדיף את חיצוניותה על פני פנימיותה.

לעלוקה שתי בנות

שלמה המלך מגלה את אוזנינו בדבר תכונותיה הייחודיות של תאוות הממון (משלי ל', ט"ו): "לעלוקה שתי בנות הב הב. שלוש הנה לא תשבענה. ארבע לא אמרו הון". בחידה זו מניח בפנינו שלמה המלך את מורכבותו של כוח הרצון.

לעלוקה שתי בנות – שתי צורות שונות לה לתאווה, האחת – נקבה, והשניה – זכר. הנקבה בחינת "אם", והזכר בחינת "אב". הצד הנקבי שבתאווה הוא מקור תאוות הקיום והבשרים, ואילו הצד הזכרי שבתאווה הוא המקור לתאוות הממון.

לא בכדי מתוארת תאוות הקיום והבשרים כאם, ותאוות הממון כאב. ללמדך שכשם שמצויה האם אצל תינוקה מעת לידתו, כך גם חבוקה תאוות הקיום והבשרים בנפשו של אדם מרגע צאתו לאוויר העולם. לעומתה, נמשלה תאוות הממון לאב. האב אינו מהווה חלק משמעותי בחייו של התינוק, אין הוא מאכילו ומשקהו, אלא לעבודתו הוא יוצא. הקשר בין הילד לאביו יתפתח ויתעצם בעת שיהפוך לנער. כ"אב", כך היא תאוות הממון. אין היא מלווה את הרך הנולד. ממתינה היא עד שיגדל, ואז תיזרק בו.

בגיל י"ג שנה נכנס הנער לעול המצוות. בגיל זה עדיין לא קנתה תאוות הממון שביתה בליבו, ולכן, בכוח המצוות לחסנו ולשומרו מפניה. בקיום המצוות נזכר האדם בתכליתו, שהעולם הזה הוא "פרוזדור" בלבד, ומכיוון שעדיין לא השתרשה בו תאוות הממון, ניצול הוא ממנה בקיום המצוות.

עלוקה על שום מה?

בתחילת הפרשה מצווה הקב"ה את משה (ויקרא ו', ב'): "צו את אהרן ואת בניו לאמר, זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו". לימדונו חז"ל: "אין צו אלא לשון זירוז". למרבה הפליאה, המילה צו מופיעה בקרבן "עולה" בלבד. אין לה חבר בשאר קרבנות. מדוע מבקש הקב"ה לזרז את אהרן ואת בניו דווקא בקרבן זה? על כך עונה רבי שמעון: "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".

בכל הקרבנות מקבלים הכהנים חלק מבשר הקרבן. לעומת זאת, קרבן "עולה", כשמו כן הוא: כולו קודש לה'. על כן מצווה הקב"ה למשה לזרז את אהרן ואת בניו בקרבן זה, מכיוון שאין להם חלק מבשרו. תאוות הממון- אפילו אל "קודש הקדשים" היא נכנסת.

תאוות הממון דומה לעלוקה. מה עלוקה זו, עד שלא נצמדה, אין בכוחה להשחית, אך משדבקה באדם, קשה מאוד להפרידה, כן תאוות הממון. העלוקה אינה מבחינה בין חולה לבריא, בין גדול לקטן, בין עשיר לעני. משנצמדה, שואבת היא את מזונה מן האדם. הוא נחסר והיא מתגדלת.

ועוד, עד שלא זרקה העלוקה את ארסה באדם, אין בה כדי להטותו מדרכו, משדבקה בו, קשה פרידתה.

כדי להינצל מתאוות הממון, האדם נדרש לשנן לעצמו כי אין העולם הזה אלא "פרוזדור". סגולה יש בידיעה זו, סגולה אשר תצילהו ממצודת הממון הפרושה על כל ימי חייו.