רופאים ועורכי דין, מכונאי רכב ושרברבים, טכנאי מחשבים ושופטים, שוטרים וחיילים, סדרנים ובוחני תנועה, בוני מצבות וסוהרים. תליינים ומורים וכו'. מצאתם את הצד השווה שבמקצועות אלו? תלויים הם בכוח הרע וההשחתה שבאדם ובבריאה.

ריבוי מקצועות אלו מורה כי יצריו של האדם ותאוותיו שואבים מן האנושות את מירב כוחה עד שרובו מופנה לתחזוקת העולם ולא לקידומו. במקום להטות את כוחותיה אל הבנין והיצירה, הצמיחה וההתפתחות  מנצלת האנושות את מירב משאביה לחקיקת חוקים וליצירת סייגים שתכליתם לאפשר את קיום בני החברה, קיום המנוצל לתחזוקת האנושות כדי שתחוקק חוקים שישמרו את קיום המין האנושי כדי... וכו'. משול עולמנו למפעל אשר מירב משאביו מופנים לאחזקתו השוטפת בעוד לכוח ייצורו שהוא תכלית קיומו לא נותר אלא להסתפק במועט. האין בכך תימה?

מיהו הוא זה האחראי למצב מעוות זה? הוי אומר זהו כוח הרע שבבריאה. כוח זה המפרנס את האנושות  ומאכילה מתוך ידו הוא באחראי לקלקול ולמחלות מפרנסות את הרופאים, לתקלות ולעייפות החומר המפרנסות את הטכנאים, ליצר השלטון הממציא את החיילים, לשריפות המצריכות את הכבאים וליצר הממון המקיים את השופטים. שוו בנפשכם מה היה קורה ללא כוח הרע, האם לא היו הופכים בעלי מקצועות אלו למובטלים? קיומו הוליד בבריאה צרכים וחסרונות והם שייצרו את מקומות העבודה הרבים לבעלי מקצועות אלו.

האור שבחושך

כוח נוסף המשמש אף הוא בעולמנו הוא כוח הטוב. כוח זה אחראי על הוצאת "יקר מזולל" והוא הדוחף את האנושות אל התפתחותה. מלאכות היצירה כגון: הבנאות והנגרות, החקלאות והחייטות, הטבחות והרקחות, מכוח הטוב הן באות .

שני כוחות אלו רמוזים בתורה בפסוק המתאר את סיבת בריאת האדם והנחתו בגן עדן:"ויקח ה' אלקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. בפסוק זה מתוארים שני שמותיו של הקב"ה ושני תפקידיו של האדם. שם ה' כנגד הנהגת הגילוי ושם אלקים כנגד הנהגת ההסתר. "לעבדה" – לגלות את כוחה של בריאה, "ולשמרה" להגן עליה מן הקלקול והחסרון.

בימים בהם מושל כח הרע בכיפה אין הנהגתו הגלויה של הבורא נראית לעיני בשר, בימים אלו מנהיג הבורא את עולמו בשם "אלוקים". בימים אלו מופנים משאבי האנושות לשמירת העולם מן הקלקול והוא שנאמר "לשמרה". לעומת זאת בימים בהם נגלית הנהגת הבורא לנבראיו זהו זמן ה"לעבדה" וזאת מתוך שכוח הטוב מתגבר בימים אלו על כוח הרע. בימים אלו יופנו רוב משאבי החברה אל הפיתוח והייצור ואילו מיעוטם אל השמירה מן ההיזק והקלקול.

נמצא שלשני כוחות אלו צריכה האנושות כדי להתקיים, לטוב ולרע, ואף ששונים הם זה מזה מכנה משותף יש בהן.  גם הטוב וגם הרע עוסקים ב"תיקון" האדם והבריאה אלא שלא  הרי זה כהרי זה. מה לכוח הרע שב"סור מרע" תכליתו, תאמר בכוח הטוב שב"עשה טוב" ייעודו, זה מונע את הקלקול וזה מתקנו, זה כובש את היצר וזה משביחו.

הצד השווה שבהן שצריכים הם זה לזה.  בכוח הרע להרוס ולהשחית ובשלטונו של הטוב יימנע החורבן. אלא שאין בכוחו של הטוב לבדו לבנות, לשם כך נדרש הוא לכוח הרע הדוחף והמניע ונמצא שהטוב והרע צריכים זה לזה. תועלתו של הרע חיונית לקיומו של עולם ככוח הטוב ממש אלא שלריסון הוא צריך, עת ירסנוהו ויפנוהו אל הטוב יהפוך הכוח המשחית לכוח בונה.

המלך הגדול והאיש המסכן

בספר קהלת מתאר שלמה המלך את יחסי הכוחות בין כוח הטוב והרע שבבריאה וזה לשונו:"עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אתה ובנה עליה מצודים גדלים:ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא".

בעוד את כוח הרע מתאר שלמה "מלך גדול" את כוח הטוב יכנה "איש מסכן וחכם" ושאלות יש כאן. א.מדוע הרע מלך גדול הוא בעוד הטוב מסכן וחכם? ב.הייתכן כי יביס איש מסכן למלך הגדול? והלא מלך הוא וכוח השלטון נתון בידו וכיצד  ינצחו?

בדברי חכמתו מלמדנו שלמה כי על אף היותם צריכים זה לזה, שונים הטוב והרע זה מזה הן בכוחם והן במאפייניהם. כוח הרע "מלך" הוא על שום שמלכותו פרושה על עולמנו החומרי ועל כן חזק הוא וגדול מכוח הטוב שבבריאה ועל כן ל"מסכן" ייחשב  הטוב בעולם החומר. אמנם על אף מסכנותו יתרון יש בו על אחיו הרע. הרע אמנם "מלך גדול" אך מסולק הוא מן החכמה ועל כן תיארו שלמה המלך כ"מלך זקן וכסיל". כוח הטוב לעומתו אמנם "מסכן" הוא אך חכמה יש בו ובה יתרונו על הרע.

כדי לנצח את הרע יש להערים עליו אך לא לבטלו, לכובשו אך לא להורגו, להגבילו ולא להשחיתו. עבודה זו אמנות היא ויש ללומדה.

כדי לבטל את יתרונו היחסי של הרע נדרש הטוב להשתמש בחכמתו, עת ישתמש בה יוכל לו ל"מלך גדול" אך ה"זקן וכסיל". נמצא כי כדי להגביר הטוב על הרע לחכמתו הוא צריך ואם תאמר במה ינצחו הוי אומר "וחכם" – בכוח חכמתו. מעתה יש לנו להתחקות אחר סוד כוחה של חכמה זו בעזרתה  ניתן לנצח את מלך הרוע ולעמוד על סודה המסתורי.

חכמת ה"עבודה"

תפילה "עבודה שבלב" היא ובכך שונה היא משאר המצוות. שאר המצוות יוצא האדם ידי חובתו בקיומם המעשי אף בלא כוונה ואילו תפילה "עבודה" היא שכל עבודתה כוונה ומתוך כך אמרו חז"ל: "תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". ללמדנו כי כשם שקיומו של הגוף בנשמה תלוי כך התפילה בעבודת הלב היא תלויה, בלעדיה אין היא ולא כלום ומתוך שתפילה כנגד עבודת הקרבנות תוקנה נמצא שתכלית עבודת הקרבנות אף היא כתפילה. הוי אומר:כדי להפיק תועלת מן הקרבן ל"עבודת הלב" אנו צריכים, להתבונן ולהפך בקרבן  ובדיניו ומתוך כך  באה לה הכפרה.

התבוננות זו יש לה להקיף את הקרבן ומרכיביו הייחודיים, את הגדרתו הדינית ואת הלכותיו המפורטות. את דיני המחשבה ואת זמנו, את סיבת הקרבתו ואת שורשיו הפנימיים, בלעדיה נחשב הקרבן כ"מעשה קוף" ופוקעת ממנו קדושתו וללא קדושה זו כיצד יתכפרו בעליו?.

חכמת ה"לשון"

בפרשת מצורע מצווה התורה על הצרוע להביא קרבן לטהרתו עת נרפא מצרעתו וכך נאמר בה:"וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב: וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים: את הצפר החיה יקח אתה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזב וטבל אותם ואת הצפר החיה בדם הצפר השחטה על המים החיים".

קרבנו של המצורע כולל תוספות שאינן מצויות בקרבנות אחרים ואל ציפורי קרבנו מצווה התורה לצרף עץ ארז, שני תולעת ואזוב. מה תכליתן של תוספות אלו ומה יש למקריבן ללמוד מהן?

לימדונו חז"ל שצרעת על עוון "לשון הרע" היא באה ובביאורו לתורה קובע רבי משה אלשיך זצ"ל מקורו של  עוון "לשון הרע" בשלוש סיבות. בגאווה, בגסות הרוח, ובהשפעת הסביבה הרעה. כדי ללמד למצורע על שורש קלקולו ציוותה אותו התורה להביא עץ ארז המעיד על גבהות הלב וגסות הרוח, ואת שני התולעת והאזוב כדי להורותו על הענווה.

דא עקא, אם פסול הוא הארז מסיבת גאוותו מפני מה נדרש לו המצורע לטהרתו? אמור מעתה: ללמדו בא ולחנכו בחכמת ה"עבודה", להחכימו את "תורת המיזוג" ולאלפו את אמנות תיבול הטוב בתבשילו של הרע. יידע המצורע בנפשו כי אין בכוח האדם לבטל את הארז מן העולם שהרי אי אפשר לו לעולם בלא רע. כמו כן יודע הוא שגם לקיימו לבדו אי אפשר על שום שמחריב הוא את העולם ואם לאבדו אי אפשר ולקיימו אינו יכול ומה יעשה ויחיה? אמרה תורה – הטל האזוב בארז ואתה ממתקו.

בקרבן המצורע מלמדת התורה את האדם כיצד ישתמש בחכמתו וינצח את ה"מלך" הגדול. ואם תאמר מה ראתה תורה ללמדנו את "תורת המיזוג" דווקא בקרבן זה?  אין אלא משום שצרעת זו בעוון לשון הרע היא באה ועל שום חשיבותה ותפקידה של ה"לשון" במיזוג זה לימדה תורה יסוד זה בקרבנו של המצורע.

ה"מדבר" ותפקידו

יכולת הדיבור סוד  כוחו של האדם היא והיא המבדילתו משאר הברואים עד שנחשב עליון עליהם ומתוך חשיבותו זו "מדבר" ייקרא האדם.  הגדרה זו אינה נובעת מתוך יכולתו הלשונית שהרי גם לבהמות השדה לשון משלהם, תואר ה"מדבר" יותר משמבטא את יכולת הדיבור מבטא הוא את חכמת האדם הניכרת מדיבורו והוא שאמר שלמה המלך בחכמתו "גם אויל מחריש חכם יחשב".

נמצא שיתרונו של האדם על פני שאר הנבראים טמון בחכמתו וחכמתו בלשונו היא תלויה ומכאן חשיבותה בבנין הבריאה. כל עוד שולט כוח הרע על תאוותיו הבהמיות של האדם המדבר פתחון פה יש לו שהרי בנותיו הן ושולט הוא עליהן ללא עוררין. שונה מהן היא הלשון ה"אנושית" שהרי נבדלת היא מן החומר ואת חכמת האדם היא מגלה. אם תיפול אף היא בשביו של הרע יתבטל ממנו שם המדבר ויהפוך לבעל חיים. בשימושו בלשונו להרע מגלה האדם שלא זו בלבד שלא רתם את יצריו הבהמיים לתועלת הטוב אלא שרתם את מדרגתו האנושית לשפחתה הבהמית.

אם תכליתו של אדם לתבל את יצריו הבהמיים בחכמתו ה"מדברת" הרי שהשתלטות הרע על כח הלשון מסמלת את ההפך הגמור. לא זו בלבד שלא תיבל את תאוותיו בכוח הטוב אלא שקלקלו ברע וזו חומרתו של חטא לשון הרע.

הנחש ועונשו

אמרו חז"ל:"מה ראה ליפרע מהם בנחשים לפי שנחש פתח בלשון הרע תחלה ונתקלל...אמר הקב"ה: יבא נחש שהתחיל בלשון הרע תחלה ויפרע ממספר לשון הרע.... הנחש, אפילו אוכל כל מעדנים שבעולם מתהפכים בפיו לעפר ואלו אוכלין את המן שנהפך למטעמים הרבה".

מדרש זה מלמדנו כי קללת הנחש "ועפר תאכל כל ימי חייך" באה לו בשל לשון הרע שדיבר וקשורה הקללה למעשהו. מה לשון הרע אין בו הנאת הגוף אף אכילתו של נחש תהא ללא הנאת הגוף והוא טעם העפר האמור בתורה. במדרש זה מגלים חכמינו את את חומרתו הייחודית של עוון "לשון הרע".

בעוד בשאר מעשי ההשחתה שעושה האדם יש מקום לתלות קלקולו בתאוותו הבהמית בדברו "לשון הרע" אין הדבר כך. שהרי במה מהנה מספר לשון הרע את גופו? אמור מעתה: המדבר לשון הרע על חברו משתמש בכוח הדיבור ה"אנושי" להרע לא כדי סיפוק תאוותו אלא כדי למעט את חברו ונמצאת רעתו "נקייה" מכל צד טוב ועל כן עונשו חמור.

האיילה והנחש

כדי ליטהר מטומאתו ולשוב למדרגת ה"מדבר" נדרש "בעל הלשון" להכיר בסוד כוחו של הרע. לידע כי תקנתו בתיבול הרע בכוח לשונו ולא להפך. לידע כי בחכמת ה"מסכן" ניתן  לנצח את ה"מלך" הגדול. חכמה זו נמדדת ברתימת כוח הרע לרצון הטוב היא ואין לך הפיכת רע לטוב אלא בכוח הלשון ה"מדברת" והוא שאמרו "מוות וחיים ביד הלשון".

יסוד זה מלמדנו כי תיקון הבריאה מותנה במזיגת הרע בכוח הטוב דהיינו בהשלטת כח הלשון על הכוחות הבהמיים. בדרך זו יצליח האדם לכבוש את הרע ולנתבו אל תפקידו, כיבוש זה יפנה את כוחות האנושות מ"סור מרע" אל "עשה טוב".

בדרך זו ניתן לפרש מדרש פליאה המובא בתלמוד הבבלי במדרש זה מתוארת שיחתו של הבורא עם איוב בה הוא מוכיחו על טענותיו בדבר העדר ההשגחה הפרטית וזה לשונו:"אילה זו רחמה צר בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה מוולדה ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה".

ובתוספת ביאור בזוהר לפרשת פינחס:"בשעה שהיא מתעברת היא נסתמת וכשמגעיה עתה ללדת צועקת ומרימה קולות קול אחר קול והקב"ה שומע תפילתה ומזמין לה ישועתה. אז יוצא נחש אחד גדול ובא בין ההרים פיו מלחך בעפר ומגיע עד האיל הזה ובא ונושך אותה".

מדרש זה סתום וחתום הוא.  האם ראיתם מימיכם נחש המכיש את האיילה בעת לידתה? אלא כך הוא ביאורם של דברים. הכשת הנחש הקדמוני הוא סוד כוח הרע והאיילה הטהורה סוד כוח הטוב היא. לימדונו חז"ל כי יכולים כוח הטוב והרע לחיות בעולמינו זה לצד זה בהשקט ובבטחה אלא שעקרים הם. כאשר מבקשים הם "ללדת" ולהבנות, לחדש וליצור, זקוקים הם זה לזה, כדי ללדת זקוק כוח הטוב לכוחו של הרע שישתף עצמו בעשיה זו. בכוח הטוב לבדו לא תצלח מלאכת הלידה וההתחדשות שאף שחכמה יש בו, מלכות אין בו. כדי "ללדת" זקוקה ה"איילה" ל"נחש" הוי אומר זקוק כוח הטוב לכוח הרע. כח הרע הוא הכוח הדוחף ואילו הכוח הטוב ממתקו. אלא שהלידה מן הטוב והעקיצה מן הרע, ללמדנו את מינונו של הרע בטוב. לא הרע מוליד אלא הטוב אלא שבתוך ים הטוב יש מקום לעקיצת הרע, שיתוף זה תיקון הרע והבריאה הוא והוא סוד בשלמות.

המתקה זו של הרע בטוב שוכנת באדם בכל מדרגותיו – בנפש הבהמית, ברוח החיה והנשמה הקדושה. בנפש הבהמית – על ידי שנוהג בתאוותיו לדבר מצוה. ברוח החיה – על ידי שנוהג בממונו ובכבודו בדרך ההשפעה, ובנשמתו הקדושה – על ידי ששומר פיו ולשונו מן הרע ומשליט את חכמת דיבורו על יתר כוחותיו. נמצא כי סוד כוחה של ההמתקה בלשון היא טמונה ועל שמה היא נקראת  והוא שאמר הפסוק "אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה". הוצאת יקר מזולל בדרגתה הגבוהה ביותר בפה היא מצויה ועל כן "כפי" תהיה. מתוך שבכוח הפה נתקן האדם זוכה האיש המתוקן לטהרת פיו, טהרה זו מזכה את בעליה בברכת "כפי תהיה" דהיינו שיקיים הקב"ה את ברכותיו כאילו מפי ה' נאמרו ואין לכם ברכה גדולה מזו וראיה לדבר.

המתקה ושכרה

עת עלה נירון להחריב את מקדש ה' בירושלים ביקש לידע אם מאת ה' היתה זאת, כשהבין שרצונו של הבורא להחריב את ביתו סירב באומרו:"קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא ערק ואזל ואיגייר ונפק מיניה רבי מאיר", ותרגומו – רוצה הקב"ה להחריב את ביתו ולנקות ידיו בי? ברח והתגייר ויצא ממנו רבי מאיר בעל הנס.

נירון זה בלם את כוח הרע שבו והפכו לטוב והוציא "יקר מזולל" על כן זכה שיצא רבי מאיר מחלציו ומדוע דווקא רבי מאיר? על שום  שרבי מאיר זה מאבות ה"תורה שבעל פה" היה ותורה זו  ל"פה" נמשלה כפי שנאמר ב"פתח אליהו" – "מלכות פה – תורה שבעל פה" והביא רבינו צדוק הכהן זצ"ל בספרו "פרי צדיק"  בשם האר"י ז"ל על הפסוק "ויאהב יצחק  את עשיו כי ציד בפיו" שאהב יצחק את עשיו וביקש לזכותו ולהוציא מפיו את ניצוצי הקדושה שבו ולהוציא יקר מזולל "והיינו נשמת רבי מאיר שהיה שורש תורה שבעל פה דסתם מתניתין רבי מאיר".

יצא איש התורה שבעל פה הנקראת "פה" מאיש אשר הוציא יקר מזולל המשול ל"פה" ושניהם מפיו של עשיו יצאו שהמתיק יצחק את עשיו בנו והוציא מזולל יקר.

ואם חמור עונשו של מספר לשון הרע על שקלקל ברע בלא טוב, צא וחשב כמה גדול שכרו של המספר טובה על חברו ומרובה מידה טובה. כדי ליזהר בעוון זה נדרש האדם להטיל ענווה בגאוותו ואזוב בארזו, להטות את יצרו הרע בכוח הטוב והוא שאמר הכתוב "כל עמל האדם לפיהו" כל עמלו של אדם בהוצאת יקר מזולל אפשר לו ללמוד מפיהו.

שבת שלום!