כשיצאו בני ישראל ממצרים והלכו במדבר סיני, הם שתו מים מבאר שליוותה אותם באופן ניסי לכל מקום. הבאר היתה בזכות מרים, אחות משה ואהרן, ומכאן שמה: "בארה של מרים". עם פטירת מרים - נעלמה הבאר.

עם שלם נמצא במצוקה ללא מים. כנאמר (במדבר כ', ב'): "ולא היה מים לעדה, ויקהלו על משה ואהרן, וירב העם עם משה... למה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה, למות שם".

מיד מצווה אלוקים את משה: "קח את המטה, אתה ואהרן אחיך, ודברתם אל הסלע לעיניהם, ונתן מימיו, והוצאת להם מים מן הסלע, והשקית את העדה". ואכן, משה לוקח את המטה, אך במקום לדבר אל הסלע הוא מכהו (במדבר כ', י"א): "וירם משה את ידו, ויך את הסלע במטהו פעמים". אלוקים מעניש מיד את משה ואהרן על שהפרו את דבריו (במדבר כ', י"ב): "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן, לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". 

עצם העובדה שסלע מצליח לספק מים לעם שלם, הוא לכשעצמו נס. במה היה מתעצם הנס אם היה משה מדבר אל הסלע?

רש"י מסביר שאילו היה משה מדבר אל הסלע לעיני כל ישראל, והסלע היה מוציא את מימיו, היו בני ישראל לומדים קל וחומר ואומרים: 'מה סלע זה, שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דבורו של מקום (אלוקים), קל וחומר אנחנו'.

נשאלת השאלה: אם אמנם היה הסלע נותן את מימיו לאחר דיבורו של משה, מדוע אני, אדם בעל רגשות, יצרים וניסיונות, אלמד מסלע? וכי לסלע יש בחירה?

ההסבר הוא שלכל אדם יש סלע בליבו. הנביא אומר (יחזקאל ל"ו, כ"ו): "והסירותי את לב האבן מקרבכם". לפעמים אנו קשוחים כאבן. אומר אלוקים למשה: אם היית מדבר אל הסלע, היית יוצר כוח בבריאה, שכשמדברים ללב אבן הוא משתנה, ולא היה צריך להכותו כדי שייתן את מימיו. היה נוצר כוח לפתוח לבבות, להקשיב לקול אלוקים. הדבר היה גורם לנו ללמוד מהאבן, להיות קשובים לקולו של הבורא, גם בלי מכות... בלי עונשים והתראות משמים. כאשר הכה משה על הסלע, נגרם חיסרון בקידוש שמו יתברך. מעתה, יהיה צורך בעונשי שמים כדי להסיט את בני האדם מדרכם הרעה.   

יש בנו, בני האדם, את התכונות הנדרשות להגיע לפסגות בכל תחום. האדם הינו יצור שכולל בתוכו את כל תכונות היקום. צריך רק למצוא את המתג, וללחוץ... למשה רבינו ניתנה אפשרות זו, ללמד את מהלך הבריאה ואת יכולות האדם. משה איבד הזדמנות זו ועל כך הוא נענש.

נבוכדנצאר מלך בבל כבש את העולם כולו. הוא רצה לאחד את כל האומות תחת אל אחד, ובכך לחזק את מלכותו. מה עשה? בנה פסל גדול מאד והביא נציגים מכל העולם שישתחוו לו. ליד הפסל עמד תנור ענק ומי שסירב להשתחוות נזרק מיד לאש. כמובן, היו שם גם נציגים של העם היהודי: חנניה, מישאל ועזריה. הם טקסו עצה ביניהם ואמרו: אחת מעשר המכות במצרים היתה מכת צפרדע. אלוקים נתן הוראה לצפרדעים להיכנס לכל מקום: למיטות, לארונות, וגם לתנורים. והנה הן קפצו לתנורים, למרות שכל אחת יכלה לומר: 'מדוע אני אכנס לתנור ואמות? שחברתי תיכנס לתנור!' חנניה, מישאל ועזריה עשו קל וחומר: אם הצפרדע מוסרת את נפשה לקיום דבר ה', אנו לא כל שכן? ואכן הם קפצו לאש.

לכאורה, לא מובן מדוע הם למדו קל וחומר מהצפרדעים? וכי לצפרדע יש בחירה?

הרעיון הטמון כאן נלמד מדברי רבי יהודה בן תימא (אבות, ה', י"ח): "הווי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".  גם שלמה המלך אמר (משלי ו', ו'): "לך אל נמלה, עצל, ראה דרכיה וחכם". וכי יש בי את תכונת הנמלה? וכי יש בי עזות של נמר? מדוע מוטל על האדם ללמוד מדרכם של בעלי החיים?

הזוהר הקדוש מגלה לנו סוד נפלא:

האדם נברא אחרון לכל הנבראים. כשאלוקים ברא את האדם, הוא אמר לכל היקום - לארץ ולשמים, לבעלי החיים ולצמחים: "נעשה אדם!". כל אחד מהנבראים יתרום מייחודיותיו לאדם. הנמר ייתן לו עזות, הנמלה - זריזות, החתול – צניעות, וכן הלאה. ואכן, כל נברא תרם את הנקודה המייחדת אותו לאדם. 

אם האדם אינו יודע מהם כוחותיו, עליו להתבונן בבריאה. כל כוח ותכונה שיש ביקום, יש גם באדם, בחיר הנבראים. כמובן, כוחות אלו נמצאים בפוטנציאל. על האדם לפתחם ולהוציאם מן הכוח אל הפועל.