קיימים קווים מקבילים בין הזיקה לארץ לבין הזיקה לרוחניות ולקדושה. נאמר בתורה: "לא בשמים היא" (דברים ל', י"ב). ומבאר רש"י: "שאילו היתה בשמים, היית צריך לעלות אחריה וללמדה". כלומר, יש להשקיע מאמץ עילאי להשגת התורה. גם על ארץ ישראל נאמר מפי כלב בן יפונה: "עלה נעלה וירשנו אותה" (במדבר י"ג, ל'). ומבאר רש"י: "ואפילו בשמים, והוא (משה) אומר: עשו סולמות ועלו שם, נצליח בכל דבריו". זוהי הנכונות הנדרשת מאיתנו, כדי שנזכה לגור בארץ ישראל.

שלימותם הרוחנית של היהודים אינה יכולה להיות מושגת אלא בארץ. זו הסיבה שבגללה בקשו גדולי ישראל בכל הדורות לעלות לארץ ישראל ולחונן את עפרה. בשל רום קומתם הרוחנית הם שאפו להגיע לפסגת השלימות, וזו יכולה להיות מושגת רק בארץ הקודש. מסיבה זו ביקש גם משה רבינו להכנס לארץ ולהגיע לשלמות.
אנו מתייחסים לארץ ישראל כפי שמתייחסים לאדם חי. כשם שניתן להעלות את רמת קדושתו של האדם, כן הוא היחס אל הארץ. עם ישראל וארץ ישראל אינם יכולים להגיע לשלמותם בהיותם לבדם, רק בהתאחדם יחד תעלה ותגדל קדושתם.

נחלת קרקע נקראת בשם אחוזה, כיוון שכך טבעו של אדם, שלבו נאחז ברכוש שיש לו, בקרקע. באחוזה בארץ ישראל יש הרבה מעבר לכך. בארץ מקבל כל אדם את נחלתו המיועדת לו בהתאם לשורש נשמתו והקשר שלו לרוחניות ולקדושה.

בקשתן של בנות צלפחד: "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו" (במדבר כ"ז, ח'), לא נבעה מתוך רצון לרכוש נכסים וממון. פניהן היו מופנות אל הצד הערכי, הרוחני.
מה נפלאים דבריו של האבן עזרא: "מעלה גדולה יש לארץ ישראל, מי שיש לו חלק בה, חשוב הוא כחלק לעולם הבא" (בראשית ל"ג, י"ט).

השוואה זו בין החלק לעולם הבא לבין האחוזה בארץ ישראל אינה מליצה סתמית, עומק רב יש בה. חלקו של אדם לעולם הבא הוא חלק ייחודי משלו, וכזה הוא גם חלקו בארץ ישראל. כאשר אדם זוכה בחלקו בתורה, ומגיע לשלמותו הרוחנית בארץ ישראל, הוא זוכה ונוחל אף את מלוא חלקו בעולם הבא.
חלק זה של האדם, למרות שהוא ייחודי לו, הוא דורש מאמצים ויגיעה רבה כדי לזכות בו. ברוח זו יובנו דברי רבי שמעון בן יוחאי הקובע: "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורים, ואלו הן: תורה, ארץ ישראל והעולם הבא" (ברכות ח', א'). בשלושה תחומים רוחניים אלו יש לכל אדם אחוזה משלו, וכדאיים הם כל המאמצים כדי לזכות באחוזה זו.