תורת ישראל מדריכה את האדם למימוש עצמי בריא ומאוזן.

מצד אחד, "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מ"ה, י"ד). מכאן לומדים, לכאורה, כי על האשה להיות צנועה ותחומה בגדרי ביתה. מצד שני, בספר משלי (ל"א, י"ד - ט"ז) מתוארת אשת החיל האידיאלית בתיאור הבא: "היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה, ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, זממה שדה ותקחהו, מפרי כפיה נטעה כרם".

האשה האידיאלית יוצאת מביתה, זוממת שדה, נוטעת כרם ומביאה ממרחק לחמה. כיצד מתיישבים הדברים עם העיקרון שלפיו: "כל כבודה בת מלך פנימה"? מה גם שהתורה מספרת בשבח צניעותה של שרה אמנו, שבח העולה משאלת המלאכים: "איה שרה אשתך?" (בראשית י"ח,ט'). מסבירה הגמרא (בבא מציעא דף פ"ז): יודעים היו מלאכי השרת, היכן שרה נמצאת, אם כן, מדוע שאלו היכן מקומה? "להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה".

השאלה מתעצמת כאשר פוגשים במקרא דמויות נשים נוספות. לדוגמה: דבורה הנביאה שהביאה תשועה לישראל. בתקופתה שיעבדו מלך כנען ושר צבאו סיסרא את ישראל והציקו להם בדרכים שונות. דבורה באה, ואיתה ברק בן אבינועם. הם גייסו עשרת אלפים איש מישראל והבריחו את יבין מלך כנען ואת צבאו, והארץ שקטה ארבעים שנה, ודבורה שופטת את ישראל (שופטים ד').

גם בנושא לימוד התורה קיימת, לכאורה, סתירה במקורות. מחד גיסא, מוצאים אנו את מאמרו של ר' אליעזר בן הורקנוס: "כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות" (מסכת סוטה כ',ע"א). מאידך גיסא, אנו מוצאים שם את דעת בן עזאי:  "חייב אדם ללמד את בתו תורה".

כיום, הלימוד הפך להיות נחלת כלל הנשים, בעידודם של גדולי ישראל. מהפכה זו התחוללה  לפני פחות ממאה שנה הודות לגב' שרה שנירר (אשה חרדית), אשר נתנה דעתה לחינוכה היהודי הלקוי של הנערה היהודיה במזרח אירופה. היא הקימה רשת חינוכית לבנות המכונה "בית-יעקב". גב' שרה שנירר זכתה לתמיכתם הבלתי מסוייגת של גדולי ישראל, ובראשם ר' ישראל מאיר הכהן מהעיר ראדין בליטא, מחבר הספרים "חפץ חיים" ו"משנה ברורה", אשר היה המנהיג התורני והפוסק החשוב ביותר בדורו. תמיכה זו איפשרה תמורה מהותית. 

כיצד מתיישבים הדברים?

מימוש עצמי נכון על פי התורה הוא שהגבר ימצה את עצמו כגבר, והאשה - כאשה. אין פירוש הדבר שאשה אינה יכולה ואינה צריכה ללמוד או לפעול גם בחוץ, כשם שאין כוונה לומר שגבר אינו צריך לעזור בבית. השאלה היא: מהו התפקיד המרכזי? היכן מרכז הכובד? 

גישה זו באה לומר כי כאשר האשה עסוקה בניהול הבית ובטיפול בילדיה היא מגשימה את עצמה ואינה מחמיצה משהו. תפקידה המשפחתי של האשה הוא בעצמו חלק עיקרי וחשוב בהגשמה העצמית שלה. מימוש היכולות והמעלות הרוחניות הרבות הנדרשות לתפקיד המשפחתי, מהווה את עיקר ההגשמה העצמית.

אין תפקיד הנשים לשרת ולעבוד בבית (כל היום להבריק ולצחצח). תפקידן לנהל את הבית, כך שהוא יסייע להן ולבני ביתן בתפקידם ובייעודם. אין זה קל להצליח לבנות בית חם מלא שמחה והתלהבות. אין זה קל להקים משפחה מאוחדת עם הרבה אהבה, שיצמחו בה ילדים ואנשים טובים ומאושרים. תפקיד זה דורש יכולות, תכונות ומעלות מיוחדות, שרק הנשים ניחנו בהן, כדי שהן תצלחנה להגשים את ייעודן בשלמות. מבחינה מסויימת תפקיד זה חשוב לאין ערוך מזה של הגבר. היא מעצבת את דמות הדור הבא, היא בונה את הרקמה הפנימית של החברה, היא קובעת את אופיו של התא המשפחתי. אלה הם החיים עצמם, ועל כך מופקדת האשה. אין כל ערך לידע, לכסף ולכישורים ללא חינוך והשקעה בפיתוח האישיות.

טענה זו חוזרת ונטענת, בפי אנשי ציבור ואנשי חינוך, כהסבר לתחלואי מערכת החינוך הישראלית. כבר בשנת 1996, ד"ר נמרוד אלוני, מרצה לפילוסופיה חינוכית בסמינר הקיבוצים ובבית ברל קבע כי: "המדע, הטכנולוגיה והמינהל התקין אינם יכולים לבוא במקום מידות מוסריות... יש לדחות את המגמה הרווחת בימינו, המעמידה כמטרת החינוך את המצוינות הביצועית-הישגית".

המסקנה העולה מדברים אלו היא שתרומה לחברה במושגים רוחניים, שעליה מופקדת האשה, ראויה להערכה לפחות באותה מידה כמו התרומה במושגים גשמיים. לא ייפלא, איפוא, שכאשר מגלים אדם גדול, בעל אישיות נעלה, חז"ל מביעים את הערכתם דווקא כלפי אמו, באומרם: "אשרי יולדתו". וכן אומר הפתגם: "מאחורי כל אדם גדול עומדת אשה גדולה". כלומר, שורש הצמיחה הרוחנית מקורו באשה דווקא.

עם זאת, יתכן מאוד, שתפקוד יעיל ומתוכנן של האשה בבית ובנסיבות מתאימות, מותיר לאשה כוח וזמן לעיסוקים ערכיים נוספים גם מחוץ לביתה. אין שום מניעה, ואפילו מומלץ, שנשים תעסוקנה בהם. עיסוקים נוספים אלו יכולים לתרום מאוד לערכה העצמי, להרגשתה הכללית ולכושר תפקודה בבית.

עובדה היא שנשים דתיות וחרדיות לומדות, עובדות ועוסקות בפעילות רבה בחוץ, אולם עם זאת הן משתדלות לזכור, ששליחותן המרכזית וצרכיהן האמיתיים והפנימיים הם לבנות משפחה בריאה, שתשמש חממה לגידול הדור הבא של העם היהודי.