נאמר בתורה: "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב', י"ח). נושא זה הפך זה מכבר לסמל המאבק. מגוחך לגלות, עד כמה אסוציאציה מהווה שיקול מרכזי בהחלטות החיים. אחד הערכים החשובים המהווה יסוד לקיומם של חיי החברה הוא ערך העזרה ההדדית.

אם כן, מדוע הגדרת תפקידה של האשה כ"עזר כנגדו" מקפיץ? התשובה לכך נעוצה במילה 'עוזרת'. 'עוזרת' היא אשה חסרת כישורים, שהאפשרות היחידה שלה להתפרנס היא לעסוק בעבודות משק בית. נשים רבות ממהרות להחליט שתפקיד ה"עזר כנגדו" נובע מהמעטה בערכן האמיתי. לדעתן, התורה רואה בהן חסרות יכולת וכישורים לעסוק בדברים אחרים, מעבר לעבודות משק הבית.

 האמת היא, לא מיניה ולא מקצתיה! עזרה מעידה על עליונות. הביטוי השימושי ביותר אצל יהודי הוא 'בעזרת השם'. כל יהודי מודע היטב לכך שהוא אינו מסוגל להצליח ללא עזר משמים. אמונתו זו מעלה את ערכו של הבורא בעיניו.

יתרה מזו, אמנם, משמעות המילה 'עזר' דומה למשמעות המלים 'סעד', 'סיוע' ו'תמיכה', אך היא אינה זהה. בלשון הקודש אין מילים נרדפות. יש שורשים בעלי משמעות דומה, אך לכל שורש יש משמעות ייחודית. 'סיוע', 'תמיכה' ו'סעד' -  משמעותן עזרה גשמית כלשהי (כלכלית, פיסית או גופנית), ואילו 'עזרה' פירושה עזרה רוחנית. הדבר רמוז בגרעין השורש 'עז', לשון 'עוז', שמשמעותו כוח רוחני.

מה גם, שתפקיד העזר מוזכר בתורה בהיות האדם בגן עדן, לפני שנצרך לעסוק בעבודות גשמיות. עמלו ועבודתו של האדם, באותה שעה, היו רוחניים בלבד. צרכיו הגשמיים סופקו על ידי אחרים (כתוב במדרש שמלאכי השרת היו צולים לו בשר ומסננים לו יין). ואף על פי כן נאמר: "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב', י"ח). בעקבות חטא אדם וחוה נאלץ האדם לעסוק גם בעבודות גשמיות. עלינו, איפוא, לבחון מחדש את מהות תפקיד 'העזר כנגדו', כפי שהיא מתבהרת במקורות.

האדם הראשון לא היה מסוגל למלא את האחריות המוטלת עליו ואת ייעודו כשהוא לבדו, לכן נבראה חוה, עזר כנגדו. ללא העזר, העולם לא יכול היה להגיע אל תכליתו. בזכות העזר, המציאות תהיה טובה, בבחינת "טובים השניים מן האחד" (קהלת ד', ח'-ט'). חז"ל קבעו שאדם נושא על כתפו רק שליש ממשקל המשא שהוא יכול לשאת כשמסייעים לו להרימו (מסכת סוטה ל"ד). הדבר נכון גם במשא החיים. ההצטרפות והעזרה מכפילים ומשלשים את יכולת האדם. כך מסביר הרב שמשון רפאל הירש בפירושו לתורה : "התפקיד הוא רב מכוחו של אחד, ויש צורך לחלקו לשנים. משום כך נתווספה האשה אל האיש, למען ימלאו בשלמות את ייעוד האדם". ואמר: "והיו לבשר אחד", כי על ידי שניהם תושג מטרה אחת וייעוד אחד, כי אין תפקידיהם זהים, אלא הם חלקים משלימים של תפקיד אחד גדול, והדבר מחייב שלמות אחת של שניהם. חז"ל אמרו (ירושלמי, מסכת ברכות ס"ב, ע"ב): "אי אפשר לאיש בלא אשה ואי אפשר לאשה בלא איש, אי אפשר לשניהם בלא שכינה". זאת מפני שהאחד משלים את רעהו, וכל אחד בלא זולתו אינו מסוגל לבצע ולמלא את הייעוד שלמענו נברא. לכן תחסר לו שמחת החיים הנובעת מהסיפוק הפנימי של השגת השלמות ומילוי היעדים.

מסופר בגמרא במסכת יבמות, שרבי יוסי פגש את אליהו הנביא ושאלו, מה כוונת הכתוב: "אעשה לו עזר". סוף תשובתו של אליהו הנביא היתה: "מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו". אליהו בא להראות שרק בזכות הצטרפות האשה לאיש יכול האדם למלא את ייעודו ולהשיג את שלמותו. שכן מה יועילו עיניים ללא אור ומה יועילו רגליים ללא יכולת עמידה? 

הצטרפות האשה אל האיש, אין פירושה שהאשה היא משנית לאיש או נלווית אליו. האשה היא חלק אחד מתוך שני חלקים המשלימים זה את זה. אברהם אבינו ע"ה נבחר לאבי האומה דווקא בזכות מסירותו לחינוך משפחתו (בראשית י"ח, י"ט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו...". כל מגמתו הייתה לצוות  את בניו ולהודיע את שם ד' בעולם, זוהי תכלית היהודי. כל עבודת האדם היא להכין את עצמו ולהכשיר את בניו שיוכלו, הוא והם, לקבל את טובותיו וחסדיו של ד'. זוהי השלמות האמיתית. זוהי גם הטובה הגדולה ביותר אשר בעבורה נברא האדם. ד' בחר בישראל, גילה להם את מציאותו ואת תורתו, ועם זאת, הוא דורש מן ההורים למסור את האמונה ואת היראה לילדיהם: "למען תספר באזני בנך ובן בנך..." (שמות י', ב'), "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים, ג', ט') ועוד. תפקיד האדם הוא מסירת התורה והעברתה מדור לדור. תפקיד זה הוא רב מכוחו של אחד, והיה צורך לחלקו לשני חלקים שונים המשלימים זה את זה. משום כך נבראה האשה, למען יוכל האדם למלא את ייעודו בשלמות. העברת התורה אל הדור הבא נעשית מכוח השפעתו המיוחדת של האב והשפעתה המיוחדת של האם, שנאמר: "כי בן הייתי לאבי, רך ויחיד לפני אימי" (משלי ד', ג'), וכן נאמר: "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א', ח').

תכלית האדם להביא את הארץ לידי אחדות החומר והרוח, ועל כל פעולה מפעולותיו לבטא שלימות זו. האבות הקדושים (אברהם, יצחק ויעקב) והאמהות הקדושות (שרה, רבקה, רחל ולאה) הקבורים בחברון (חברון - מקום החיבור של ארץ ושמים), השיגו בחייהם את הקדושה המושלמת של חיי החומר וזכו למדרגת האדם השלם. כל מעשיהם נעשו לשם שמים, הוקדשו לצורך גבוה והתמזגו לדרך עלייה. הנשים מסוגלות להגיע לגדלות ולקדושה זו יותר מן האנשים מכיוון שרק הן הקובעות באיזו רמה יתנהלו חיי השגרה של משק הבית ומה יהיה התוכן המהותי של חיי העולם הזה. כל פעולותיהן, ואפילו המעשים שלכאורה מבטאים את צרכי החומר, אם הם נעשים לשם שמים, נעלים הם לאין ערוך, ומביאים אותן למדרגת השלמות ולהגשמת ייעודן.

למען הסר ספק, חכמים הזהירו את בני הזוג הנישאים, כי אוי לו לאדם אשר יהפוך את בן זוגו לעבד או לשפחה. בצורה זו, הרי הוא חסר סיכוי לקבל ממנו דבר, ולעולם לא יוכל להיעזר בו, דהיינו, להגיע אל שלמותו ולמלא את ייעודו. גם האהבה שביניהם, לעולם לא תהיה אהבה פנימית וטהורה.

היחס הבסיסי שהעניקה התורה לכל אורחות הבית הוא ה'כבוד'. עליו מיוסדות כל מערכות הקשר שבו. הבית כולו נבנה על הכרת הכבוד: "וכן ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו... וכן ציוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי" (הרמב"ם, הלכות אישות פט"ו, י"ח-י"ט).

נשים רבות טועות כאשר הן סבורות שהחיוב לתת כבוד לבעל מפחית מערכן. ראשית, טענה זו מתעלמת מחובת הבעל לכבד את אשתו. שנית, הכבוד יוצר את ההכרה, שבן הזוג הוא חלק מן השלמות. במלים אחרות, יחס הכבוד ההדדי הוא הדרך לשלמות שכל אחד מהם שואף להגיע אליה, ורק בהשגתה יזכה לאושר פנימי ואמיתי.